צילום טבע- זוית אישית
סיגלית אריאלי |
09.01.2018
לצירוף המילים״צילום טבע״ יש כל כך הרבה משמעויות ופירושים, אולי יותר מלכל ז׳אנר צילום אחר. יש צילום טבע בלילה ויש ביום, יש צילום נוף (Landscape) ויש צילום מאקרו, צילום ציפורים, צילום תת-ימי ויש… עוד, הרבה, באמת. אווה גז, צלמת ומורה לצילום במנטור, אמרה לי שהטבע תמיד יפה ולכן פחות מאתגר. יש המון צדק בדבריה אבל הרבה צלמים מוכיחים שאפשר גם אחרת.
האתגר
האתגר העיקרי בטבע הוא הטבע עצמו, במיוחד עבור אלו מאיתנו שבחרו לצלם דווקא בעלי חיים ולא
נופים, או פרחים. בעלי החיים זזים, אז האם כדאי לצלם ״להקפיא״ את תנועתם, או דווקא לתת לה ״להימרח״?
נופים, או פרחים. בעלי החיים זזים, אז האם כדאי לצלם ״להקפיא״ את תנועתם, או דווקא לתת לה ״להימרח״?
האתגר העיקרי הוא הסבלנות. להשגת הפריים שעלה בדמיוננו אנחנו חוצים יבשות, יושבים בהמתנה
שעות, לפעמים ימים ואף שבועות, לרוב ברכב שלא נבנה למטרה זו. בוחנים את השטח, בוחרים את האובייקט וממש מקווים שכשזה
יקרה, האצבע תהיה מוכנה על ההדק.
שעות, לפעמים ימים ואף שבועות, לרוב ברכב שלא נבנה למטרה זו. בוחנים את השטח, בוחרים את האובייקט וממש מקווים שכשזה
יקרה, האצבע תהיה מוכנה על ההדק.
צלמי טבע משלמים הון (לא קטן) על מסעותיהם, על הציוד (לפעמים לא רק ציוד הצילום אלא גם
הלבוש) ועל מדריכים מקומיים איכותיים.
הלבוש) ועל מדריכים מקומיים איכותיים.
צלמי טבע עושים עבודת בילוש ומחקר לא פשוטה, כדי להבין איפה ומתי אותו נושא חלום זמין
לצילום. האתגר אינו פשוט כלל ועיקר.
לצילום. האתגר אינו פשוט כלל ועיקר.
אהבה
צלם טבע חייב לאהוב מאד את נושא תמונותיו, ולא רק בגלל הסיבות שנמנו בסעיף ״האתגר״.
על מושא אהבתו חולמים אנשים רבים, שמתחרים איתו על אותו שבריר שניה, והוא רוצה להיות שם –
ברגע שזה קורה, כשהאור בדיוק בזווית הנכונה, כדי להנציח את אותה אהבה במלוא יופיה.
ברגע שזה קורה, כשהאור בדיוק בזווית הנכונה, כדי להנציח את אותה אהבה במלוא יופיה.
זו לא אהבה קלה ורגעי האכזבה הם רבים.
המסע
זה התחיל בפסח, אפריל 2014. עד אז הייתי בחו״ל מספר פעמים, מלווה במצלמה קטנה וחביבה וחבר
(לא קטן) ואהוב מאד.
(לא קטן) ואהוב מאד.
שנים רבות קודם, טיילתי בארצות הברית. כמי שתמיד אהבה טבע, שמורות כמו Yeloow Stone
ריגשו אותי ומשכו אותי לסייר בהן. לתומי חשבתי שראיתי טבע שמילים מתגמדות לידו.
ריגשו אותי ומשכו אותי לסייר בהן. לתומי חשבתי שראיתי טבע שמילים מתגמדות לידו.
טעיתי.
מהרגע שנחתנו בטנזניה, אפריקה, זו היתה אהבה שהיה ברור לי שתצריך אותי לשוב אליה שוב
ושוב.
ושוב.
והטבע, פראי ומסעיר ושונה ומשתנה, מרגע אחד למישנהו, מכל זווית בכל שעה של היום.
הטבע האנושי דרש ממני לנוע כל הזמן, לחפש את מה שעוד לא ראיתי, כי מי יודע מתי אהיה פה
שוב?
שוב?
האבק באוויר לא הפריע, אלא יצר תמונות סוערות של תנועת עדרים דוהרים, גומעים בכל צעד את
המרחב, בדרכם אל מקווה מים או שדה מרעה. עדרים שהעין לא רואה את קצותם.
המרחב, בדרכם אל מקווה מים או שדה מרעה. עדרים שהעין לא רואה את קצותם.
שאגה
שעת לילה. אחרי יום מלא בפעילות אני מגיעה לחדר, לביטחון שקירות נותנים למי שיודעת שבחוץ
הטורפים יוצאים לצוד. אני בחדר בו המקלחת חמה והמיטה מפתה לישון ועכשיו, ארוחת ערב אפשר לאכול גם מחר בבוקר.
הטורפים יוצאים לצוד. אני בחדר בו המקלחת חמה והמיטה מפתה לישון ועכשיו, ארוחת ערב אפשר לאכול גם מחר בבוקר.
השינה עמוקה ולתוכה חודרת שאגת אריה המצהיר בעלות על הטריטוריה שלו. השאגה חודרת כל נים
בגוף ומהדהדת בבטן. והאריה בכלל רחוק, מאות מטר מחדרי.
בגוף ומהדהדת בבטן. והאריה בכלל רחוק, מאות מטר מחדרי.
בהזדמנות אחרת, החדר הוא אוהל – גדול, מפנק, עם מיטה גדולה, מקלחת ושירותים. האוהל מוגבה
מהקרקע והעליה אליו כרוכה בטיפוס על מספר מדרגות.
מהקרקע והעליה אליו כרוכה בטיפוס על מספר מדרגות.
בעודי עוברת על התמונות שצילמתי, אני שומעת רשרוש בעלים היבשים מתחת לאוהל. ואז – שאגה.
אם בפעם הקודמת השאגה הדהדה בכל הגוף, הפעם היא טילטלה אותי כליל. האריה מתחת לאוהל שלי.
בדיעבד עשיתי את הדבר המטומטם ביותר – בשקט בשקט הלכתי וכיביתי את האור וסגרתי את הוילונות
על החלונות. כן, כך האריה לא יידע שאני פה.
על החלונות. כן, כך האריה לא יידע שאני פה.
צילום
כמו כל אומנות, צילום דורש דימיון, יצירתיות, סקרנות והרבה תרגול.
כן, יש אנשים המוכשרים בצילום יותר מאחרים, כמו בכל אומנות. זה לא רק לעבור קורס צילום ולהכיר את הטכניקה והבנת מבנה
העדשה, או גוף המצלמה, מהירות תריס, או מפתח צמצם. זו כל החבילה שנועדה להשיג את הפריים עליו חלמנו.
העדשה, או גוף המצלמה, מהירות תריס, או מפתח צמצם. זו כל החבילה שנועדה להשיג את הפריים עליו חלמנו.
הטבע יפה, מסעיר, מעורר את החושים. ועם כל זה, כשמטרת תמונה היא לספר סיפור, הוא כל כך קשה
ללכידה. ציירים יכולים לדמיין פריים ולצייר אותו, צלם צריך להמתין ולזהות בתוך הסיטואציה הרגעית את הסיפור הגדול. את
רגע הלידה, שניית ההבנה, ההבהוב בעין כשהכל נגמר. את המנוחה שאחרי הסערה, את המרדף והצייד, הכמות שמגנה על הפרט,
הטיפה שהתחילה שיטפון.
ללכידה. ציירים יכולים לדמיין פריים ולצייר אותו, צלם צריך להמתין ולזהות בתוך הסיטואציה הרגעית את הסיפור הגדול. את
רגע הלידה, שניית ההבנה, ההבהוב בעין כשהכל נגמר. את המנוחה שאחרי הסערה, את המרדף והצייד, הכמות שמגנה על הפרט,
הטיפה שהתחילה שיטפון.
זווית
עם הזמן הזווית משתנה.
זה מתחיל עם נסיון לראות את הפרטים הקטנים, להתקרב ככל האפשר, להפעיל את כל הזום שבעדשה כדי
לראות את הפרווה והנוצות.
לראות את הפרווה והנוצות.
עם הזמן, התמונה הגדולה מתחילה לעניין יותר. העדשה הרחבה תופסת עוד ועוד את מקומה של עדשת
הטלה.
הטלה.
עם הזמן הזווית הופכת ממעריצה למפוכחת. מוכרים לנו טבע, נותנים לנו את מה שאנחנו רוצים
לראות. לא מספרים לנו את כל האמת, כי היא פחות פוטוגנית.
לראות. לא מספרים לנו את כל האמת, כי היא פחות פוטוגנית.
בצילום, הכל תלוי בזווית – רחבה או צרה, מלמטה או מלמעלה או בגובה העיניים.
סיום
עדיין לא. אני עדיין שם, מחפשת את הפריים ואת האור ואת רוחות הרפאים של הטבע, אלו שחומקות
ממני בשמורות וגורמות לי לבוא שוב ושוב, כי אולי הפעם.
ממני בשמורות וגורמות לי לבוא שוב ושוב, כי אולי הפעם.
על הדרך, רואים את המופלאים הנצחיים, אלו שאומרים שבקרוב ייעלמו בגלל האדם ושינויי מזג
האוויר.
האוויר.
הטבע כל כך יפה והסיפור שלו מרהיב אפילו יותר.
באותו נושא
-
נכתב ע"י ערן בורוכוב
-
נכתב ע"י מיכל וינס
-
נכתב ע"י יגאל לוי
כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך:
-
נכתב ע"י סיגלית אריאלי
-
נכתב ע"י יגאל לוי
-
נכתב ע"י סיגלית אריאלי