גילוי נאות – אין לכותבת שורות אלה פחדים מטכנולוגיות חדשות – נהפוך הוא, אך
הבעיה הראשית היא שמלבד ערכה הקופתי – טכנולוגיה חדשה זו אינה מתאימה לסרטים רבים, אינה מוסיפה תמיד לעוצמת
חוויית הצפיה, ולפיכך אינה מצדיקה את מחירו הגבוה יותר של הכרטיס.

הפלישה למרחבי האנימציה

אנימציה בתלת-מימד ממוחשב הופיעה לראשונה כבר בשנות ה-70, ראשית כסוג של ניסוי
טכנולוגי, ובהדרגה כסוג חדש של אפקטים מיוחדים בסרטי קולנוע. הסרט הראשון בו נעשה שימוש נרחב באפקטים
תלת-מימדיים ואנימציה תלת-מימדית היה “טרון” (1982), ולאחר שנסללה הדרך ליצירת אשליה שכזו בקולנוע, נסללה
הדרך להקמת חברות כמו פיקסר, ששאפו להביא את המימד השלישי לתוך עולם האנימציה. עם זאת, יש לציין כי
עד עצם היום הזה, אחד השיקולים הראשיים המובילים את פיקסר לפתח את יכולות האנימציה התלת-מימדית שלהם, הוא
פיתוח שיטות חדשות ומציאת פתרונות טובים יותר ליצירת האשליה המושלמת. כך למשל,השתדרג משמעותית מראה ה“חומרים” בסרטי
התלת-מימד שלהם, האשליה הפיסיקלית של רוח/מים/אש/כוח-המשיכה והשפעתם על הדמויות בסרטים שלהם, וכפועל יוצא
מכך – האנימציה כולה. בנוסף,הניצול של טכנולוגיית אנימציה זו באופן תמטי בסרטיהם, עולה לרוב על
כל מתחריהם – בין אם מדובר בסרטים קצרים ובין אם מדובר בסרטים באורך מלא. מאחר והם דואגים להשקיע בפיתוח העלילה
את אותו הזמן שמושקע בפיתוח הטכנולוגי – התוצאות לרוב מדברות בעד עצמן.

מאז “צעצוע של סיפור” (1995) של פיקסר, שהיה סרט האנימציה התלת-מימדי הראשון
באורך מלא, פשטה אופנת התלת-מימד בעולם האנימציה עד לעייפה, ולעיתים קרובות ללא הצדקה סגנונית, טכנולוגית, או
תמטית כלשהי. הרווחים בקופות תפחו עד מאוד בעקבות אופנה זו, כך שהיתה זו רק שאלה של זמן, לפני שיפלוש
המימד השלישי (שוב) גם לעולם הקולנוע המצולם.