לא מדובר בבעייה סמנטית בלבד, אלא בבעיית
תקשורת בין מעסיקים ומחפשי עבודה.

1. מעצבי ממשק יהיו בהכרח מעצבים גראפיים, ששולטים ביד חזקה ובזרוע נטויה בכישורי
   קומפוזיציה, טיפוגרפיה, צבע ואסתטיקה. הם אלה שבתאכל׳ס ״נוגעים בברזל״ של עיצוב הממשק. הם מפיקים אותו מתוך
   התוכנות הגראפיות השונות שלהם. מבחינה זו – אין שום הבדל בינם ובין מעצבי פרינט, או מושן (מעצבים העוסקים
   באנימציות ובעיצוב לטלויזיה). התנאי הזה כבר מרמז לקוראים שרק הקבוצה הרביעית מהקבוצות שהזכרתי למעלה (שמהם
   נולדים אנשי UX) יכולה בכלל לנסות להתקבל לעבודה כמעצבי ממשק. כל שאר הרקעים נפסלים על הסף. זוהי הפרדה ממקדת
   וחשובה.

   מעצבי ממשק יהיו בהכרח מעצבים גראפיים, ששולטים ביד חזקה ובזרוע נטויה בכישורי קומפוזיציה, טיפוגרפיה, צבע ואסתטיקה.
   

2. מעצבי ממשק, שלעיתים גם מכונים ׳מעצבים אינטראקטיביים׳, או באנגלית IXD (משמע
   Interaction Designer), יהיו אחראים פעמים רבות גם על ציר הזמן של העיצוב שלהם, כלומר על התזוזה, הופעה
   והאנימציה שלו. הם זקוקים להבנה מספקת במוצרים אינטרקטיביים, כדי לדעת שהם לא מעצבים פוסטר סטטי בגודל Full HD,
   אלא מערכת חוקים אינטראקטיבית שבה לכל שדה יש לפחות 3 מצבי נראות ולכל כפתור לפחות 2 מצבי נראות, יש חלונות מידע
   שאמורים להופיע במעבר עכבר וכל הסיפור הזה צריך בכלל להיות רספונסיבי ולהתרנדר יפה גם באיימק 27 אינצ׳ הדנדש
   והיפה שלהם וגם במובייל סיני זול. ובזה אגב – גורלם שונה ולדעתי הסובייקטיבית, כמעצב ממשק, גם קשה הרבה יותר
   מגורלם של מעצבי פרינט. לגבי מושן – אין לי דעה מוצקה, כי גם אותם טורד ציר הזמן, אבל לפחות הם לא צריכים לחשוב
   על אינטראקציה עם המשתמש. ההחלטות שלהם תמיד ייושמו על ידי עצמם וזה מקל על כאב הראש שיש באופן קבוע למעצבי
   ממשק.
3. מעצבי ממשק משתמש באופן רגיל מקבלים לידיהם את העבודה אחרי מאפיין חווית המשתמש, כשהבריף
   הוגדר, כשיש מסמך דרישות PRD
   וכשכל מיני ניסויים והשערות נבדקו בזול ואושרו הנכונות שבהן. אגב, כשאני מתכוון זול, אני לא מנסה להוזיל את מחיר
   אפיון חוויית המשתמש, אלא להדגיש שאחד התפקידים של המאפיינים הוא להשיג, כמה שיותר מוקדם, מידע ממשי על מה נכון
   ומה לא נכון למוצר, לפני שמתבזבז זמן עיצוב וזמן תכנות. אפיון טוב חוסך הרבה מאד כסף. מעצבי הממשק יעסיקו את
   עצמם במלאכת התרגום הויזואלי המיטבי של הדרישות והויירפריימים שהחליטו עליהם המאפיינים, תוך שהם מתקנים את הנראה
   בעיניהם כלא נכון מבחינת קומפוזיציה, טון דיבור, או חוסר התאמה משמעותי לערכי המותג. במקרים רבים הם אלה שיעצבו
   את המותג מלכתחילה. בפועל התפקיד שלהם הוא לגשר בין ההחלטות הפונקציונאליות של המאפיין, לבין הערכים הגראפיים,
   כפי שמופיעים בספר המותג/סטיילגייד/החלטות קיקיוניות של בעל המותג עצמו (הוא לא אוהב צהוב… צריך ללמוד לחיות
   עם זה). את כל אלה יכולים לעשות אך ורק מעצבים גראפיים מנוסים שצברו מלאי צלקות נכבד בעולם העיצוב.
4. מעצבי הממשק והאינטרקציה צריכים לשלוט הן בתוכנות יצירת העיצוב והן בתוכנות של ה׳דילוור׳
   (מלשון Delivery) למתכנתים. לפעמים הם אפילו יכתבו קוד מארקאפ (לרוב HTML+CSS) כדי לוודא שהמתכנתים לא יחרבו את
   כל היחסים העדינים שעליהם עמלו מעצבי הממשק (כמה דמעות, הו כמה דמעות…).
5. בתום התכנות – יהיה על מעצבי הממשק לערוך ישיבות ארוכות וקפדניות של Visual QA, או כמו
   שלפעמים אוהבים לקרוא לזה Design Review ולוודא שאכן העיצוב עובד ומומש כפי שתוכנן (הכניסו עוד הרבה דעמות, זעם
   וכיסאות שבורים כאן…)

זה בעיקר יקרה אם הוא עובד בחברת מוצר קטנה, או בסטודיו שמספק פתרונות לחברות מוצר קטנות.
לחילופין יתכן והוא עצמאי (גם אם ממש לא קטן). ב-90% מהמקרים שבהם זה קורה – הסדר הוא כזה: האיש למד עיצוב גרפי.
כחלק מתהליך העיצוב שלו הוא למד על עיצוב גראפי אינטראקטיבי. הוא למד קורס אחד שנקרא ׳אפיון חוויית משתמש׳. הוא
השלים את לימודיו ואז קורה אחד מהשניים: או שהוא מחפש בלינקדאין (הכניסו כאן כל מקום חיפוש רנדומלי אחר) UX/UI בשדה
חיפוש העבודה והולך לראיונות בתקווה שיתמזל מזלו.

יכול להיות מצב שבו אותו האדם יהיה גם המאפיין וגם מעצב
הממשק (ואפילו גם הממתג) של מוצר כלשהו.

אנשים סופר אנאליטיים וחדים שהיו יכולים לחולל מהפכות
במוצרים שנתקעו במקום – לא הולכים להיות מאפיינים, כי מקשרים אליהם את הדבר הלא נכון באחוז הרבה יותר מדי גדול
מהמקרים.