לביאות אינן מצטיינות בציד. הן אמנם מאד מיומנות בהרג הקורבן, אך הן גדולות וכבדות והמהירות ויכולת ההתמדה, מהן והלאה. הרוב המוחלט של נסיונות הצייד שלהם יסתיימו בלא כלום.
כשמצלמים טבע נחשפים לאין ספור סיפורים המתרחשים בו־זמנית. לביאות הן אמניות בהסחת הדעת של הצופה, של הקורבן. כששתיים או שלוש לביאות (לפעמים אפילו יותר) יוצאות לצוד, תפקידה של הלביאה הראשונה שפורצת הוא להבהיל ולהפיץ לכל עבר את עדר המטרה. בפועל תפקידה להסיח את דעת העדר משאר הלביאות.
אך לא רק העדר נופל שבי בפעולתה – גם אנחנו הצמלמים מוסחים ולרוב לביאה זו תלכוד את מבטינו ואנו נתמקד בה.
באותו זמן, הלביאות האחרות בוחנות את העדר ומאתרות את החוליה החלשה. אז הן יפרצו ויצאו לצייד האמיתי ומבלי שנשים לב, הכל כבר נגמר.
לביאה יחידה היוצאת לציד אינו מחזה נדיר. רבות מהלביאות פורשות מהלהקה לפני המלטה ויגדלו את גוריהן לבד, עד הגיעם לגיל של מספר חודשים, אז הגורים יוכלו לעמוד על שלהם בפני האריה מנהיג הלהקה.
באחד הטיולים בטנזניה, סרנגטי, נתקלנו בלביאה בודדת. היא התקדמה בשפיפה לעבר עדר גנו, כולה מתוחה, בוחנת את כיוון הרוח והיכן היא ממקמת כל כף רגל. עטיניה העידו על כך שהיא המליטה לא מזמן. גופה הרזה העיד שכבר זמן מה לא אכלה והצייד הפעם הוא קריטי.
עדר הגנו הקטן שרעה כ-20 מטרים ממנה לא זיהה את הלביאה והמשיך ללעוס בשקט.
שעת שקיעה, החשיכה מזדחלת ואנחנו שם, שורה של כ-6-7 ג׳יפים, רובם של ישראלים.
המדריכים המקומיים והמדריכים הישראלים מבקשים מהמטיילים להיות בשקט, לא להפריע לאף אחד מהצדדים כי ברור שכל תוצאה תהיה הרת אסון עבור מישהו.
ואז, מאחד הג׳יפים, קולו של ילד מהסה בקול רם את יושבי הג׳יפ. בעברית ברורה ורמה הוא אומר ״שששש, תהיו בשקט״.
זה גרם לגנו הרועים להרים את הראש, להבחין בלביאה, להבין שהיא פה כדי לצוד ולפרוץ בריצה קלה הרחק ממקום הארוע.
צילמתי לא מעט תמונות במהלך כל הארוע הזה. ניסיתי, מהזווית בה התמקמתי, ללכוד את הגנו ואת הלביאה – זה לא צלח. בסופו של דבר, זו התמונה שבחרתי, שעבורי סיכמה את הכל.

 

אימפלה

תנועת בעלי חיים היא מראה יפהפה. תנועת הרגליים המהירה כשהחיה חוצה מרחקים, נראית לפעמים כאילו החיה מרחפת באוויר. זהו המקרה אצל האימפלות. חלק ממנוסתן מתבצע בזינוקים לגובה ומרחק רב. המראה שלהן מדלגות באוויר הוא לא פחות ממרהיב.
ללכוד אותו – זה כבר סיפור אחר.
אוסף התמונות שצילמתי כולל עשרות תמונות של עכוזי אימפלות, חלקי אזננים וצוואר, גוף חום ומטושטש חולף בין שיחים. לא, אין לי ולו תמונה אחת איכותית של אימפלה מדלגת, ועדיין אני נהנית להתבונן באותן תמונות לא מושלמות – הן בשל המראה והן כדי ללמוד מה לעשות בפעם הבאה.
שמורת מקמוזי בטנזניה היא שמורה אליה מגיעים מעט מאד מבקרים. בעלי החיים שמוצאים בה את ביתם אינם מכירים את רכבי הספארי. למעשה, עד לפני שנים מועטות הצייד היה מותר באזור זה.
תגובת בעלי החיים למראה ג׳יפים היא מנוסה. ברגע שהם מזהים רכב, עוד מרחוק, הם פורצים בריצה מהירה אל השיחים.
בחרתי בתמונה הזאת לא בשל האיכות אלא החינניות של האימפלה בעודה מזנקת לאוויר.

פילים

במהלך השנים צברתי עשרות סיפורים על פילים. חיה שאי אפשר, לטעמי, שלא להתאהב בה. גדולה, כבדה, מגושמת ועדינה. כן, יש משהו מאוד עדין בתנועה של פיל, המון דקויות גופניות שאפשר להבחין בהן רק אם בוחנים אותן במשך שעות וימים. תנועת קצה החדק כשהם מריחים את המים, או עלי עץ; תנועת האוזניים המגלה האם הם עצבניים או רגועים; היחסים בין האם לצאצא. זו חיה מרתקת שלצערנו הולכת ונעלמת מהנוף הטבעי עקב צייד לא חוקי.
לרוב, עדרי הפילים רגועים, צועדים בשלווה במישורים, לא מסתכלים יותר מדי ימינה או שמאלה. קשה לפספס עדר פילים – הם גדולים, איטיים, וקלים לזיהוי ממרחקים גדולים, ועדיין, רק בביקורי השלישי בשמורה הקטנה מיקומזי זכיתי לראות פיל. שמעתי אותם נושפים מטרים ספורים ממני, ראיתי גללים טריים על השבילים, ראיתי את הענפים השבורים של העצים, זכר לביקורם ואותם – לא ראיתי. כן, מסתבר שגם יצור כל כך גדול יכול להסתתר מאחורי שיח (טוב, הרבה מאד שיחים סבוכים).
עד שיום אחד, נכנסנו לשמורה והנה, ממש ליד השער, גללים טריים. הפילים פה.
התחלנו לעקוב אחריהם, נוסעים לאט, מחפשים עקבות על השביל. אחרי כ-10 דקות גילינו אותם – משפחה קטנה וחביבה, אם המשפחה גדולה למדי ולידה מספר בנות וצאצאים צעירים. מלווים את המשפחה שני זכרים צעירים שעומדים במרחק מה מהנקבות.
עצרנו את הרכב במרחק בטוח, פתחנו את הגג ומיד התחלתי לצלם.
למרות המרחק והשקט, אם המשפחה קלטה אותנו תוך דקה קצרה. עוד לא הספקתי ממש להתמקם והיא כבר נתנה את הסימן. תוך שניות כל העדר פרץ בריצה, זנבות זקורים, חדקים מונפים, אזניים פרושות לצדדים – סימן ברור למצוקה. הם חצו במהירות את השביל ונעלמו בסבך.
שני הזכרים הצעירים פרצו בריצה לכיווננו, נעמדו מולנו בעמדת איום – אומרים לנו ״עד כאן״, ולאחר גם הם התפנו לחצות את השביל בריצה ונעלמו.
זה היה כנראה אחד המחזות העצובים ביותר שראיתי בחיי. ברור לגמרי שהפילים האלו חוו מפגשים עם ציידים לא חוקיים ולכן הם כל כך דרוכים במפגש עם אנשים.
המשכנו להגיע לשמורה מדי יום וראינו את המשפחה תמיד באותו אזור. מפגשים מרחוק שתמיד נגמרו בהעלמות המשפחה בתוך הסבך.
ואז, יום אחרון בשמורה. אנחנו נוסעים לצד שדה עצום. יום לפני כן ירד פה סוג של מבול והשדה כוסה בשלוליות מים גדולות. 4 זכרים אוכלים עשב בשלווה, לא מתרגשים מנוכחותנו. כעבור דקות המשפחה מגיעה ממול, פוסעת לצד השביל. המטריארכית מזהה את הרכב ועוצרת. שניות של היסוס, היא חוזרת מעט אחורה, חוצה את השביל ואחריה כל המשפחה, פוסעת לאיטה בשדה לעבר השלוליות.
עבורי היה זה רגע של שמחה – היא זיהתה את הרכב, הבינה שלא נשקפת סכנה והמשיכה הלאה.
בחרתי תמונות מהמפגש הראשון והאחרון. אמנם לא תמונות הפילים הטובות ביותר שצילמתי, אבל הן לבטח המשמעותיות ביותר עבורי עד כה.