הצד המחמיא
לפני כשנתיים הזדמן לי לשהות במחיצתו של טווס במשך כמעט שעתיים. זו לא היתה הכוונה מלחתחילה, למעשה הייתי בדרך לטיול, אבל המצלמה היתה עלי, הטווס היה שם והרכב בושש לבוא.
כל מי שניסה לצלם בעל חיים, יודע שגם הכלב הממושמע ביותר לא יישב באותה תנוחה יותר מעשר שניות. הדברים אמורים גם לגבי טווס מפואר ובוגר שנקלע לסצינה בה טווס צעיר וחסר ניסיון מנסה לכבוש את ליבה של טווסית. אז נכון, הוא רגיל לנוכחות אנשים, גם כאלו עם מצלמות, אבל עדיין – יש לו עבודה לעשות.
שורה תחתונה – במהלך שעתיים אלו הלכתי לא מעט. אמנם החצר לא גדולה, אבל הטווס היה נחוש לעמוד בין הצעיר לנקבה. זו לא הפסיקה לחפש אוכל, הצעיר לא הפסיק לחפש פירצה בחומת הזנב של הטווס שלי ואני – באמצע, מצלמת את שלושתם.
כשהתחלתי לצלם, חיפשתי את האמצע, כמעט כמו כל אחד אחר. הכל צריך להיות במרכז. ערן בורוכוב, שבאמת עשה מאמצים ללמד אותי (אני תלמידה גרועה, אין ספק), העיר לי לא פעם לנסות לשים את המרכז בצד. עם הזמן המסר ניקלט, ועדיין – כדי להבין את היופי של הטווס, צריך לפחות תמונה אחת שלו במרכז. אבל לא רק – כי כדי להעביר סיפור, אפילו אם מדובר בטווס, צריך למצוא את הזווית המחמיאה והמעניינת ביותר, זו שתגרום לי, כצלמת, ולצופה לעצור ולהסתכל שוב.
בטח שהיא לא הכי טובה, אפילו משעממת. טווס, נוצות, צפוי. אבל צריך.
אז ננסה קצת מהצד, וקצת מהצד השני. יותר טוב? כן, אבל עדיין…
ומכאן ממשיכים. לא כל הנסיונות עלו יפה, כמו לנסות לצלם את הפוחז מאחור. הכחול מדהים, המניפה הקטנה בקצת הפדחת מהממת. והתוצאה?
נלך על תמונות תקריב של הראש, קצת רקע של זנב, נראה מה ייצא.
תמונה ראשונה היא של הצעיר, בוחן בעין אחת אותי ובעין השניה את הטווסית.
הטווס הצעיר היה כל כך להוט שראשו לא הפסיק לזוז. כך שאמנם זו לא הייתה התמונה היחידה בה צולם, אך כמעט היחידה בה הוא חד וברור והציצית לא נחתכה בפריים. בצילום של אובייקטים נעים לא תמיד ניתן לציית לחוקי הקומפוזיציה, אבל עדיין – הפס השחור ברקע והפס הלבן שמעליו בליווי הרמז לירוק בפינה העליונה, עובדים לטובת תמונת הזכר הבוגר.
תמונה נוספת של הזכר הבוגר, הפעם עם מניפת זנב מפוארת. לאן שלא תסתכל, העיינים שם.
במהלך השעתיים צילמתי עשרות תמונות של הטווסים – התוצאות בחלקן טובות ובחלקן הרבה פחות. כן, הדוגמן בהחלט עושה את התמונה, ואין ספק שטווסים הם מהדוגמנים היפים ביותר בטבע, אך בנשימה אחת גם מהגרועים שבהם.
ולבסוף הנקבה. הרבה פחות הדורה משני הזכרים, הרבה יותר שקטה. הלכתי אחריה לרגע, היא הסתובבה ונתנה בי במבט של ״שניה, זאת הזווית הטובה שלי״. הרקע הכמעט אחיד בצבעי חום בהירים מבליט את הירוק של הנוצות. המיקוד בפנים ובעיקר בעין, יוצרים קשר בין הצופה למצולם. הקומפוזיציה הכמעט ממורכזת, המשקל שנוטה יותר לימין התמונה ומשאיר כמעט חצי משטח התמונה ללא כל התרחשות – כל אלו יוצרים תמונה שמצריכה התבוננות וגורמת לנו לעצור.
נכון, לרוב אין לנו את הזמן לחפש זוויות, ולכן כדאי להתחיל דווקא מהזווית הפחות שיגרתית ולחפש זווית צידית או אולי מלמטה או מבט מעל.
במידה והציפור/עוף/יונק נמצא בתנועה, צלמו אותו במצב צילום רציף, כך יהיו לכם מספר זוויות מבלי שתצטרכו להשקיע זמן.
במידה ואתם מכירים את הרגליו של המצולם – איך הוא שותה, מה הוא אוכל, היכן הוא נוהג לנח – נסו להתכונן לפני הצילום: חפשו את המקום הטוב ביותר לצילום, בצעו צילומי ניסיון ללא בעל החיים הרצוי, כוונו את זווית הצילום, התאימו את מהירות התריס, רגישות החיישן וכו׳).