אצל רובנו, המילה “פרסומת” קשורה לקיטוע מעצבן של תוכנית בה צפינו בערוץ מסחרי (לעיתים
באמצע משפט של אחת הדמויות!), ואחריו המתנה מייגעת וארוכה עד להמשך התוכנית. מרביתנו מעדיפים לעשות משהו אחר בזמן
הפסקת הפרסומות, כמו דיפדוף בעיתון, גלישה במחשב נייד, אוכל, שתיה, התכתבות טלפונית נמרצת וכו’. בימים בהם רעיון
הערוץ המסחרי היה טרי, נהנינו מהפרסומות, והמפרסמים השקיעו יותר ביצירתיות, בתכנים שקשורים איכשהו למוצר, ובמילים
אחרות – בתמורה נאותה לקטיעה באמצע התוכנית בה בחרנו לצפות.

בימינו, וזו דעתי האישית – 90% מהפרסומות בהן יוצא לי לצפות בארץ אינן קשורות – או קשורות
באופן רופף במיוחד למוצר המפורסם, גם אם מדובר בהפקות מושקעות במיוחד.

גילוי נאות – אני נהנית מאוד מפרסומות שמבוצעות טוב אבל נמנעת מערוצים מסחריים בארץ לאור
רדידותן של הפרסומות, ההקשר הרעיוני הרופף עד לא קיים, וכמותן הגדולה יחסית מול התכנים בהם תיכננתי לצפות.

עם זאת, אני עוקבת אחרי פרסומות מעניינות מרחבי העולם, בעיקר כאלה העושות ניסים ונפלאות
במישור החזותי.

פרסומת שמבוצעת טוב היא פרסומת זכירה – ואין קשר לגודל ההשקעה, האפקטים, וההפקה (נקודה
שמתקבל הרושם שהמפרסמים בארץ שכחו). למשל, הפרסומת המיתולוגית של “קסטרו” עם יעל אבקסיס וליאור מילר, היא כזו שכל
המדינה דיברה עליה בזמנו, ומי שצפו בה בזמן אמת עדיין זוכרים אותה. הרעיון מאחוריה היה פשוט – פוקוס מסקרן על
קולקציית מעילים חורפיים ב”קסטרו”, בדרך עקיפה ושובבה.

עם זאת, לעיתים מה שהופך פרסומת לזכירה הוא מראה יוצא דופן במיוחד, רעיון חזותי מדהים,
ובקיצור – משהו שעוד לא נראה כמותו או לא ברור איך נעשה.

הדוגמה בה בחרתי להתמקד הפעם היא פרסומת ישנה של וודקה “סמירנוף”. דוגמה זו היא אמנם ארוכה
יחסית לזמן ממוצע של פרסומת – דקה וקצת, והיא מדהימה.

את הפרסומת הזו הקרינו בארץ פעמים ספורות, ומי שראה אותה לא ישכח אותה. היא בוימה על ידי
מישל גונדרי (שאחראי לקליפים מוזיקליים מעולים ומספר סרטים יוצאי דופן), והשפיעה על יוצרים נוספים ש”מתפרעים” בכל
הנוגע לחוויה חזותית (כמו
ספייק ג’ונס, שביים את “להיות ג’ון מלקוביץ’”, ויצר בסרט זה סצנת מרדף זהה לפרסומת זו מבחינה עריכתית).

הרעיון פשוט – בקבוק הוודקה של “סמירנוף” מאפשר קפיצות בזמן, כאלה שמחלצות את הזוג בפרסומת
ממי שרודף אחריהם. בכל פעם שמופיע הבקבוק נפתח פתח לסצנה שונה, בזמן ומקום אחר, אליו מתחמקים בני הזוג הנרדפים.

הביצוע מסחרר – אנו עוקבים אחרי מרדף הזוי בין סצנות קצרצרות של בר, חדר שינה, סיפון ספינה,
קרון רכבת, מדבר, בר במערב הפרוע, סמטה אורבנית אפלה, וחזרה אל הבר הראשון.

הסצנות עצמן צולמו בנפרד אך תוכננו כך שניתן יהיה לחבר ביניהן בנקודת השקה – שהיא או דרך
הבקבוק של “סמירנוף” שמונח איפשהו בסצנה, או דרך יציאה של הדמויות מסצנה אחת (למשל דרך חלון או דרך דלת) וכניסה שלהן
לסצנה אחרת.

תיכנון שכזה מחייב יותר מרעיון ומתסריט – הוא מחייב סטורי-בורד מדוייק ומהודק.

לאלו מכם שאינם יודעים מהו, סטורי-בורד הוא  מעין תרשים זרימה משורטט ומאוייר של רגעי
המפתח בעלילה. בעזרת סטורי-בורד יכול הבמאי להעביר את חזונו טוב יותר לצלם, לשחקנים, ולאנשי הצוות המעורבים בהפקה.
בנוסף, הסטורי-בורד משמש ככלי עזר לעורך בשלב ההרכבה הראשוני של חומרי הגלם שצולמו.

במקרה של הפרסומת הזו של “סמירנוף” – אי אפשר היה לייצר אותה ללא תיכנון מוקדם ומדוייק של
תחילת וסיום כל סצנה מצולמת מהמרדף. רק כך ניתן לספק לעורך חומרים שיתחברו ביניהם חזותית – למרות הקפיצה לסביבה אחרת
בכל חיבור.

חיבור שכזה בעריכה נקרא Match Cut, והוא מאפשר ליצור אשליה של מעבר זמן או של מעבר לסביבה
אחרת, כאשר החוט המקשר לרוב הוא השחקן.

מובן שבפרסומת זו קיימים גם אפקטים מיוחדים (כמו
הקליע מהאקדח, החללית שיורה אחרי הגיבורים במדבר וכו’), אבל העבודה  הראשית נעשתה במקרה זה בתיכנון המקדים
ובעריכה, והאשליה מושלמת ומהפנטת עד היום.