אליסון בכדל, קריקטוריסטית ויוצרת קומיקס אמריקאית ידועה, יצרה בשנת 1985 ניסוי פשוט לבחינת
ייצוגים של נשים בסרטי קולנוע אמריקאים. המבחן אינו בוחן את איכותו של הסרט או האם מדובר בסרט פמיניסטי אלא עוסק
בשאלת ייצוג של נשים על המסך הגדול. בכדל מניחה לפנינו שלוש שאלות:

1. האם יש יותר מאישה אחת בסרט והאם יש להן שמות?

2. האם הנשים מדברות זו עם זו?

3. האם הן מדברות ביניהן על משהו נוסף מלבד גברים?

מסתבר שסרטים רבים לא עוברים אפילו את מבחן השאלה הראשונה. התוצאה של הניסוי מצביעה בין
היתר על כך שנשים כגיבורות סרטי קולנוע, הן עדיין דמויות שטוחות, המתפקדות כרקע להתפתחות דמותו של הגיבור ותו לא.
סרטים אחרים עמוסים בנשים חסרות שם ולחילופין מציבים במרכזם גיבורה אחת בלבד, ובאחרים יש שתי גיבורות אבל כנשים
מכוון אותן התסריט לעסוק ב”מיסטר ביג” כזה או אחר.

כמה דוגמאות אקראיות לסרטים פופולרים שלא עברו
את מבחן בכדל

בדיקה עכשווית של מצב הקולנוע האמריקאי המיינסטרימי מציגה עדיין תמונה עגומה. להלן רשימת
הסרטים המועמדים לאוסקר 2015 בקטגוריית הסרט הטוב ביותר:

צלף אמריקאי – עוסק בצלף מהקומנדו הימי

משחק החיקוי – עוסק באלן טורינג שפיצח את ההצפנה הנאצית במלחמת העולם השניה

בירדמן – אודות שחקן מפורסם בעברו המתקשה להתמודד עם אובדן מעמדו בהווה


התיאוריה של הכל – סיפורו של סטיבן הוקינג


וויפלאש – עוסק במתופף צעיר ויחסיו עם מורה באקדמיה למוזיקה


מלון גרנד בודפשט – עוסק בהרפתקאותיהם של מנהל מלון אגדי ונער הלובי שהוא מטפח

סלמה – מבוסס על חייו של מרטין לותר קינג

ילדות – מסע התבגרותו (האמיתית) של ילד המתועד לעייפה במשך 122 שנה

מרשימה זו, רק שניים עוברים את מבחן בכדל – ״ילדות״ (בו יש מספר שיחות חולין של בנות
המשפחה) ו״סלמה״ (עובר בשל שתי שיחות בין נשים – אחת בין אישתו של מרטין לותר קינג לפעילה חברתית, שיחה העוסקת
בזכויות אדם, ושניה שיחה בין ארבע בנות על תיסרוקות). הבעיה היא שקשה לטעון כי הסיבה לכך היא חוסר ייצוג של נשים
בסרטים איכותיים במהלך 2014 – סרטים כמו ״נעלמת״, ״הולכת רחוק״, ״עדיין אליס״ או ״אידה״ בהחלט היו ראויים להכלל
בקטגוריה הראשית על פני מספר סרטים אחרים, ואף זכו לביקורות מהללות מקיר לקיר – הרבה יותר מכאלה שכן נכללו בה. חלקם
אכן נכללים בקטגוריות אחרות ואף זכו בפרסי אוסקר אחרים, אך הסיבה להתמקדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר היא הצורך
להצביע על המגמה של האולפנים הגדולים ושל האקדמיה האמריקאית לקולנוע, להעדפה בוטה של סרטים העוסקים בדמויות גבריות
בהם האישה אינה נוכחת כלל או נוכחת כ״קישוט״ רקע.

למה זה משנה? ומדוע חשוב להצביע על כך ולסמן שיש כאן בעיה? והאם אכן מדובר בבעיה?

קולנוע הוא ראי החברה, וככזה הוא מכונן ומעצב זהויות ומשפיע באופן מודע ולא מודע על כל אחת
ואחד מאיתנו. היעדר נשים בעלות שם המסוגלות לשוחח על נושאים החורגים מגבר זה או אחר, משמעותו יצירת דמות ללא אמירה
אישית ולמעשה- ללא משמעות. אישה ללא פנים אינה יכולה להיות חלק מהשיח הציבורי. היא ממשיכה להיעדר ממנו ויתרה מכך,
היא מכוננת אצלנו הנשים זהויות בדמותן של אותן גיבורות.

אם נחזור רגע לרשימת הסרטים שנכללו בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בטקס של 2015 ולא עברו את
מבחן בכדל:

ב״צלף אמריקאי״ מופיעות שתי נשים בכל הסרט, שתיהן בנות זוג של הגיבור. מובן שאינן משוחחות
בינהן, ונוכחותן בסרט שולית.

ב״משחק החיקוי״ מופיעה דמות נשית ראשית לצד דמותו של אלן טורינג, והיא אחת מחבורת נשים
מוכשרות ומבריקות שנודעו בכינוי ״נשות בלצ׳לי״, ותרומתן לעבודה של טורינג ולפיצוח קוד ההצפנה הנאצי ידועה ביותר –
ועם זאת, השיחה היחידה שמנהלת דמות זו עם חברותיה לתפקיד נסובה סביב הגברים איתם הן עובדות – מקומם ביותר ומסולף
עובדתית.

ב״בירדמן״ יש דווקא יותר תפקידי מפתח ראשיים לנשים מלגברים, ולמרות זאת השיחה היחידה בין
שתי נשים במהלך הסרט עוסקת באחד הגברים.

״וויפלאש״ עוסק כולו בעולם בו נוכחות נשית נעדרת כמעט לחלוטין, באקדמיה למוזיקה כמעט אין
נשים ולא נוכחת אף דמות נשית בעלת שם, ובסרט כולו שתי דמויות נשיות שוליות :חברתו של הגיבור (אותה הוא זורק אחרי שתי
סצנות), ודודתו הלא מפרגנת המופיעה בסצנה אחרת. הן לא נפגשות.

״מלון גרנד בודפשט״ גם הוא עוסק בעולם נטול נשים במפתיע. בסרט דמות נשית אחת חשובה ושתיים
שוליות אך בעלות שם. הן לא נפגשות.

דמות האישה כפי שהיא נתפסת בקולנוע האמריקאי המיינסטרימי

כבר שנים רבות שאנו רואים יותר ויותר נשים בתפקידים ראשיים בסרטים ״גדולים״ – אלה שמוכתרים
כ״שוברי קופות״. ועדיין – ביותר ממחצית מהמקרים מדובר בדמות נשית בודדה מוקפת גברים, או בדמות נשית ראשית ודמות
משנית נוספת עימה היא משוחחת על לגבר זה או אחר או אינה משוחחת כלל, ולעיתים קרובות לדמויות המשנה הנשיות אין אפילו
שם.

חשוב לציין כי השיח הציבורי שיצר מבחן בכדל לגבי העדר ייצוג נשי בקולנוע אינו משפיע על
התוצאות בשטח – בממוצע סטטיסטי, פחות ממחצית הסרטים האמריקאים הפופולריים שיצאו בשנים האחרונות עברו את המבחן.

במבחן שנערך באמצע 2014, נבחנו 1615 סרטי קולנוע אמריקאים קופתיים שיצאו בין השנים 1990
ל-2013. בניגוד לטענה ההוליוודית כי סרטים העוסקים בנשים מצליחים פחות קופתית, המציאות דווקא מראה מגמה הפוכה –
דווקא סרטים שהכילו אינטרקציה נשית בעלת עומק ומשמעות הצליחו יותר קופתית, גם מבחינת החזר ההשקעה יחסית לסרטים נעדרי
סצנות שכאלה.

בבחינת 1794 סרטים אמריקאים שיצאו בין 1970 ל-2013, רק מחצית מהם הכילו לפחות סצנה אחת של
שיחה שאינה נסובה על גבר בין שתי נשים בעלות שם.

למרות שניכרת מגמת עליה מספרית בסרטים העוברים את מבחן בכדל מאז 1970, הסטטיסטיקה עדיין
מראה כי פחות ממחצית מהסרטים האמריקאים בקולנוע המיינסטרימי מכילים לפחות סצנה אחת של שיחה שאינה נסובה על גבר בין
שתי נשים בעלות שם. מתוך 4475 תפקידים עם טקסט במהלך 2012, רק 28.4% מתוכם היו תפקידי נשים.

הסיבה לכך נעוצה במספר גורמים סבוכים: התעשיה מנוהלת על ידי רוב גברי מוחץ – נשים בתעשיית
הקולנוע הן עדיין מיעוט, המשקיעים גם הם ברובם גברים, והשיקולים להשקיע בסרט מונעים ברובם גם על ידי אג׳נדה חברתית
וגם על ידי אג׳נדה כלכלית מסולפת.

חשוב לציין כי זהו לא מבחן לקולנוע פמיניסטי אלא מבחן לשיוויון מגדרי בקולנוע – המבחן אינו
בוחן את נושא הסרט, איכותו או האג׳נדה החברתית אליה הוא מכוון (אם יש כזו) – אלא בוחן אך ורק כיצד מוצגות נשים
בקולנוע המיינסטרימי. כך למשל, ״כח משיכה״, העוסק כולו באסטרונאוטית שנאלצת להתמודד בזמן אמת עם תקלה חמורה ומסכנת
חיים, אינו עובר את המבחן אך ורק מאחר ואין בכל הסרט דמות נשית אחרת עימה היא משוחחת, בעוד סרטים כמו ״חלום אמריקאי״
(שכולל שיחה אחת בין שתי נשים ראשיות על לק לציפורניים) או ״לא רק בלונדינית״ (שכולל שיחה או שתיים בהן מדברת
הגיבורה עם חברותיה על כלבים) עוברים את המבחן…

מאחר וקשה לומר ש״חלום אמריקאי״ או ״לא רק בלונדינית״ מתקדמים יותר מ״כח משיכה״ מבחינת
ייצוג נשים – ברור כי זהו אינו מבחן המשרת אג׳נדה פמיניסטית.

ג׳ניפר פוזנר, מבקרת וסופרת ידועה, הציעה מבחן אחר לבחינת איכות הייצוג הנשי בקולנוע בנוסף
לשיוויון המיגדרי. מבחן פוזנר:

האם ישנן לפחות שתי דמויות נשיות ראשיות?

האם תפקידיהן שונים מ״מושא אהבתו״, ״אישתו״, או ״בת משפחתו הקרובה״ של הגיבור/ים הראשי/ים
הגברי/ים?

האם תפקידיהן שונים מ״פרוצה״, ״משרתת/עוזרת בית״, או ״קורבן אלימות״?

האם יש להן מטרות אחרות מלבד גברים, אהבה, מין או הבאת ילדים לעולם?

אם מדובר באנימציה – האם הדמויות הנשיות לבושות בלבוש מלא?

מבחנים כמו של בכדל ופוזנר מטרתם ליצור שינוי ולאפשר לדמויות נשיות לתרום משהו משמעותי לשיח
הנרטיבי – כפי שראוי בחברה שמחציתה מכילה נשים. כיוון שכיום יש יותר מודעות למבחן זה – ניתן לצפות לשינוי הדרגתי בכל
החזיתות.

מאמר זה הוא ראשון בסקירה רחבה יותר של ייצוג נשי בקולנוע העכשווי. בהמשך אתמקד בייצוג נשים
בז׳אנרים שונים ובייצוג נשים באנימציה (לא רק אמריקאית).

למעוניינים ללמוד עוד, הינה לינק
לאתר המונה רשימה של כ 5000 סרטים מוכרים שעברו או כשלו במבחן בכדל.

יש לשים לב להערות לצד הדירוג של הסרטים מאחר ובחלקם תוקן הדירוג לאחר הערות מצופים חדי
עין.

חשוב גם לציין שלמרות שבסרטים שאינם עוברים את מבחן בכדל אין שיוויון מגדרי – עדיין מדובר
בחלק מהסרטים הכי שווים שיש.

כמה דוגמאות אקראיות לסרטים שעברו את מבחן
בכדל אבל לאו דווקא עוברים את מבחן פוזנר