מדי פעם מגיעות לאקרנים גם יצירות אנימציה גדולות של אולפנים צנועים יותר – אך באופן מתסכל מאוד, בארץ המפיצים מקטלגים ומשווקים אנימציה כז׳אנר המיועד לילדים בלבד. המשמעות היא שיצירות אנימציה רבות אינן מגיעות לאקרנים אלא רק לפסטיבלי אנימציה המתרחשים בתדירות נמוכה, ויצירות של אולפנים צנועים יותר מדיסני/פיקסאר/דרימווקרס ודומיהם מגיעות פעמים רבות רק בדיבוב לעברית. לחובבי האנימציה ניתן רק לקוות כי תוכן הסרט ישדרג את המעמדו כאנימציה ״לכל המשפחה״ – ואז אולי נזכה גם לאיזו הקרנה בגירסה שאיננה מדובבת.

אז לא אוכל שלא להזכיר את הסרטים של אולפני Aardman האחראים לסרטי ״וואלאס וגרומיט״, ״מרד התרנגולים״ (שהיה די אפל מבחינת התוכן) ולסדרת ״שון כבשון״ אליה הצטרפו לאחרונה שני סרטים באורך מלא. הסטודיו מתמחה בטכנולוגיית סטופ-מושן קלאסית של פלסטלינה – אנימציה בה בובות פלסטלינה עם שלד פנימי מוזזות ומתועדות פריים-פריים בנפרד – עד ליצירת תנועה רציפה. 

הנה קטע של ״מאחורי הקלעים״ לסרטון פרסומת קצר בכיכובם של וואלאס וגרומיט:

המחוות בסרטיהם לקוחות מסרטי פעולה וסרטי קאלט שונים שילדים לא ממש מכירים – כך שההומור והאיזכורים בסרטיהם לגמרי מכוונים לקהל המבוגר יותר – ולמרות זאת הגיעו לארץ בדיבוב עברי בלבד (ומבלי ללכלך על המדובבים שלנו – הדיבוב המקורי פשוט נפלא וחבל לצפות בסרטים בצורה אחרת). ברמה הטכנית הסרטים נחשבים לפורצי דרך ולפיכך גם זכו בפרסים רבים ונחשבים, ביניהם פרסי אוסקר.

בסרטים באורך מלא של ״שון כבשון״, שבגדול אכן מכוונים לקהל צעיר יותר, אין שום דיבוב מכל מקרה כי הדמויות אינן מדברות – כך שמדובר בסרט שכולם מבינים – וגם בהם ישנן מחוות לסרטים שרק מבוגרים קולטים ולכן הם מומלצים לכל חובב אנימציה.

הנה קטע מהסרט באורך מלא הראשון של ״שון כבשון״ שממחיש את דבריי:

סטודיו Laika אחראי ליצירות סטופ-מושן מהממות כמו ״קורליין ודלת הקסמים״, ״הסיוט לפני חג המולד״, ״ג׳יימס והאפרסק הענק״ ועוד. הסטודיו מתאפיין באנימציה המיועדת לקהל מבוגר יותר וכוללת בתוכה הומור שחור – וזו הסיבה שהמפיצים מביאים אותו גם באנגלית ולא רק מדובב. הסטודיו מתמחה באנימציית סטופ-מושן של מודלים (לא פלסטלינה) ברמה שאין דומה לה. בשנים האחרונות יצר הסטודיו יצירות מורכבות בהן נושאים פחות מתאימים לקהל צעיר מאוד. בהקשר זה אזכיר את ״הקופסונים״ שהיה די אפל וכלל סצינת דראג:

״קובו, אגדה של סמוראי״ שכלל אף הוא מרכיבים אפלים, הציג אנימציה ברמה חסרת תקדים וסיפור רענן ומיוחד:

ו״מר לינק״ שהיה מקסים ומשעשע והגביה את הרף עוד קצת. הנה קטע מהסרט:

ברמה הטכנולוגית, הסטודיו משתמש כיום בטכניקה פורצת דרך, בה חלקי הפנים עם ההבעות השונות של הדמויות מעוצבים במחשב ומודפסים במדפסת תלת־ממדית במהירות המאפשרת לאנימטורים לעבוד במקביל על מספר סצינות. בעבר תהליך הייצור של חלקי הפנים היה ארוך יותר ולא איפשר זאת. בנוסף, כמו ב-Aardman, נעשה שימוש במסכים ירוקים/כחולים לשם הטמעת רקעים שונים בעריכה מאוחר יותר. גם סטודיו זה מעוטר (בצדק) בפרסים דרך קבע, כולל פרסי אוסקר.

הנה קטע של מאחורי הקלעים של יצירת ״קובו, אגדה של סמוראי״ שמתעד בקיטועי זמן את הנעת הדמויות המורכבת:

גם היצירות של אלכסנדר אסטייר ולואיס קלישי בשיתוף M6 films הצרפתי מגיעות אל הארץ כמעט תמיד רק בדיבוב. הצמד אחראי לעיבוד החדש של הקומיקס ״אסטריקס״ באנימציה ממוחשבת בתלת־מימד, כסרטים באורך מלא. הסרטים מציגים יכולת טכנולוגית גבוהה במיוחד תוך שמירה מוחלטת על עיצוב ואופי הדמויות המוכרות, והצגת סיפורים מוכרים מהקומיקס. משמחת במיוחד העובדה שאין הכנסה כפויה של תקינות פוליטית לסיפורים והכל מוגזם ומוקצן בדיוק כמו בספרי הקומיקס הקלאסיים – וזה עדיין מצחיק באופן אוניברסלי ועובד מצוין גם על מי שלא מכיר את הספרים.

הנה סצינת הפתיחה מהסרט האחרון בסדרה:

סילבן שומה הוא יוצר פחות מוכר בארץ, שסרטיו זכו להפצה צנועה במקומותינו אבל סגנונו יוצא דופן ומיוחד. הוא יוצר אנימצייה קלאסית (משמע מצויירת ידנית) מוקצנת, ומתמחה בסיפורים עם מיעוט דיאלוגים והרבה ״משחק״ פיזי של הדמויות – כך שהם אוניברסליים. סרטו הראשון ״הזקנה והיונים״ היה סרט קצר ולכן הוקרן רק בפסטיבלים, אך סרטיו באורך מלא ״שלישיית בלוויל״ ו״אמן האשליות״ הוקרנו אצלנו בזמנו והציגו קול טרי ומרתק באנימציה.

״שלישיית בלוויל״ הוא למעשה סוג של מותחן הזוי בו הנכד רוכב האופנים של זקנה חביבה נחטף בעיצומו של ״הטור דה פרנס״, והיא חוברת לשלישיית פרפורמריות הזויות במסע לאיתורו. זהו סרט אנימציה שמכוון לקהל מבוגר. הנה סצינת הופעה במועדון גנגסטרים מ״שלישיית בלוויל״:

והנה סצינה מ״אמן האשליות״, סרטו השני, שהציג קומדיה של טעויות עם דמות ראשית שהיא כולה מחווה לקומיקאי הצרפתי ז׳ק טאטי:

בנוסף, הנה קטע שמציג את תהליך האנימציה ליצירת ״אמן האשליות״:

טום מור הוא במאי ותסריטאי אירי שסרטי האנימציה שלו מציגים סגנון איורי קסום ושונה. סרטיו הראשונים ״הסודות של קלס״ ו״שיר הים״ הציגו בארץ רק בפסטיבלים, אך מאוחר יותר שודרו בערוצי הסרטים מידי פעם. סרטו האחרון ״אנשי הזאבים״ הופץ על ידי שירות התוכן +Apple TV.

היוצר מתמקד בסיפורים בסגנון אגדות עם קלטיות שמוגדרים כסרטים ל״כל המשפחה״ ומשתמש בטכניקות קלאסיות בעירוב קל של מחשב.

הנה קטע מ״אנשי הזאבים״ שאף היה מועמד לאוסקר השנה:

והנה קטע שמציג כיצד האנימטורים פיתחו את הסגנון של ״אנשי הזאבים״:

בנג׳מין רנר הוא במאי / תסריטאי של סרטי אנימציה צרפתיים בסגנון קלאסי (ידני) מוקפד אך מוקצן. סרטיו נראים כאילו נצבעו בצבעי מים על איור ידני נפלא, ומיועדים לכל המשפחה. הוא עובד בשיתוף עם במאים שונים, אך הסגנון האיורי יחודי ובולט.

סרטו הראשון באורך מלא ״ארנסט וסלסטין״, התבסס על סדרת ספרי ילדים ומציג חברות מורכבת בין יצורים שאמורים להיות אויבים על פי הנוהג בארצם – דוב ועכברונת. צירוף נסיבות מוביל אותם לשיתוף פעולה שהופך לחברות אמיצה.

הנה קטע בו סלסטין נאלצת להמלט עם ארנסט מסיטואציה בעייתית:

״השועל הגדול והרע ועוד סיפורים״ סרטו השני, הציג שלושה סיפורים קצרים עם חוט מקשר משעשע, עם אותו ההומור ואותו הסגנון האיורי.

הנה קטע בו קבוצת חברים (בעלי חיים בחווה) נאלצת להחליף חסידה פצועה שאמורה להוביל תינוקת אל הוריה:

בנוסף, הנה סרטון שמציג את תהליך היצירה של ״ארנסט וסלסטין״:

סטודיו נוסף שאינו מוכר מספיק בארץ הוא Magic Light Pictures האנגלי. הסטודיו עושה בקביעות עיבודי אנימציה תלת־מימדית מקסימים לספרי הילדים הנפלאים של ג׳וליה דונלדסון. הסטודיו יוצר סרטים קצרים שכל אחד מהם מבוסס על ספר אחר, ולרוב מתוזמן עם חג המולד – כדי לשדרו לילדים בחופשה.

בחרתי להראות קטע מאחד הסרטים האהובים עלי ביותר, ״Room on the Broom״:

וקטע של תהליך היצירה של סרט נפלא אחר שלהם, ״The Snail and the Whale״:

קיומם של סגנונות מגוונים כאלה מעשיר מאוד את עולם האנימציה – שהרי חלק מהקסם הוא הנפשת סיפורים בסגנונות מגוונים. אז עם כל אהבתי לאנימציה מהאולפנים הגדולים חשתי חובה להציג מספר נישות צנועות יותר לאוהבי אנימציה המחפשים גיוון איכותי לא פחות. בימים בהם מונופולים גדולים בולעים את מתחריהם בתעשיה, יש משהו מנחם בידיעה שמי שמחפש יוכל למצוא אולפנים קטנים ואיכותיים עם קהל נאמן. 

חשוב לי לציין כי אנימציה יפנית היא נישה בפני עצמה הראויה לסיקור נפרד – ועל כן לא הרחבתי עליה במאמר זה – אך גם היא תורמת מאוד לגיוון המתבקש באנימציה.

תם ולא נשלם 🙂