סטופ-מושן 

אנימציה מסוג זה נעשית על ידי צילום פריים אחר פריים בנפרד של מודלים/בובות ריאליסטיים ככל האפשר, ושילובם בקטעים "חיים". אחד מחלוצי הסטופ-מושן היה ריי האריהאוזן ששילב בסרטיו אנימציית סטופ-מושן של יצורים מיתולוגיים שונים במרדפם אחר אנשים.

אחד הסרטים הראשונים שניתן להזכיר בהקשר זה הוא "קינג-קונג", מ-1933, בו שולבה אנימציית סטופ-מושן של הגורילה הענקית בצילומים חיים.

 

ריי האריהאוזן המשיך ליצור סרטים רבים בהם שולבה אנימציית סטופ-מושן בצילומים של שחקנים ״בשר-ודם״, כשהבולט ביניהם הנחשב לקלאסיקה עד היום הוא ״יאסון והארגונאוטים״ מ-1963:

 

בדוגמא הבאה מארק סאוויקי, מומחה לאפקטים מיוחדים, מסביר ומדגים כיצד שולב הרובוט מהסרט ״שליחות קטלנית״ (1984) בצילומי השחקנים החיים. יש לזכור שבתקופה בה נעשה הסרט כבר היו טכנולוגיות מגוונות נוספות, ובכל זאת הבחירה היתה בסופו של דבר באנימציה מסוג זה:

 

בובנאות

בובנאות היא אמנות הפעלת בובות בדרך שיראו "חיות", ושילובן בסצינות עם שחקנים בשר ודם. למרות שסצינות מסוג זה כוללות תסריט ידוע ומתוכנן מראש, אמנות זו דורשת גם יכולת אילתור של "תגובות" אנושיות אמינות של הבובה לדמויות החיות בכדי שהאשליה תעבוד. חלוצי הבובנאות הגדולים והמשפיעים על התחום היו ג'ים הנסון (יוצרם של "החבובות" ו"רחוב סומסום“) ופרנק אוז. ג׳ים הנסון, ידע לייצר תקשורת אמינה ומלאת קסם של הבובות שהפעיל עם שחקנים אנושיים, ומלבד סדרות שונות יצר סרטים באורך מלא ששילבו בובות עם שחקנים חיים. פרנק אוז, שהיה יד-ימינו של ג'ים הנסון, ממשיך לעבוד בתחום עד היום והפך ברבות הימים לבמאי מעניין בעצמו. הוא עדיין עוסק בבובנאות מדי פעם (למשל כמפעיל של יודה בסדרת סרטי ״מלחמת הכוכבים״ החדשה).

הנה קדימון לסרטו של ג׳ים הנסון ״המבוך״ מ-1986. הסרט עסק בנערה (ג׳ניפר קונלי) העושה ברגע של כעס עסקה עם מלך השדים (דיויד בואי) ונאלצת להתעמת איתו בתוך מבוך מלא תהפוכות בכדי להחזיר את אחיה התינוק:

והנה קטע ״מאחורי הקלעים״ של אחת הסצינות המורכבות ביותר מבחינת כמות הבובות בסצינה יחד עם דיויד בואי והתינוק:

הנה קטע שמציג את פרנק אוז מפעיל ומדובב את ״מיס פיגי״ מהחבובות:

והנה קטע בו קאתי מאלן, בובנאית אגדית, מסבירה כיצד יצרו את יודה בסרטי ״מלחמת הכוכבים״ המקוריים (היא עבדה צמוד לפרנק אוז על הנעת הבובה של יודה):

הסיבות להשתמש בסטופמושן או בובנאות אינן תמיד תולדה של מחסור בטכנולוגיה, או פתרונות ממוחשבים – לעיתים הסיבה היא יצירתית. בשנות ה-80 טכניקה זו עדיין שימשה פתרון ליצירות רבות, אך גם ביצירות עכשויות נעשה עדיין שימוש בשיטות אלה.

הנה קטע מ״מלחמת הכוכבים אחרוני הג׳דיי״ מ-2017, בו פרנק אוז עדיין מפעיל את יודה למרות היכולות העכשיות:

שילוב טכניקות

הסרט הראשון מסדרת ״מלחמת הכוכבים״ שילב את כל הטכניקות שהיו קיימות בתקופתו (1977) ליצירת אפקטים שעוד לא נראו כמותם. הנה סרטון המדגים כיצד שולבו אנימציות סטופ-מושן ובובנאות בטרילוגיה המקורית של ״מלחמת הכוכבים״:

"הסיפור שאינו נגמר" מ-1984 לקח את גיבור הסרט אל תוך עולם הספרים "פנטזיה". הגיבורים החיים נעו בסביבות אמיתיות, אך מרבית היצורים בהם נתקלו היו שילוב של אנימציית סטופ-מוש ובובנאות.

שנתיים אחר כך נעשה סרט מוסיקלי נוסף שהפך לסרט קאלט מייד עם יציאתו – “חנות קטנה ומטריפה". למעשה זו גרסה מחודשת ליצירה משנות ה-60 המוקדמות אודות סימור, לוזר חביב העובד בחנות פרחים עלובה, שמוצא צמח יוצא דופן הניזון מדם. למרות בעיה "שולית" זו בגידול הצמח, ממשיך סימור לטפח אותו, ומגלה (מאוחר מדי) שגידל מפלצת מהחלל שמטרתה להתרבות ולהשתלט על העולם. הצמח וניצניו הציגו אנימציית בובות וסטופ-מושן ששולב באופן נפלא בסביבה ושחקנים חיים. הסרט בויים על ידי פרנק אוז והאפקטים הויזואליים שולבו ביד אמן:

ב-1988, טים ברטון, שהתחיל את דרכו כאנימטור, עשה את הסרט "ביטלג'וס", ששילב קטעי אנימציית סטופ-מושן בסביבות אמת עם שחקנים חיים. הסרט עסק בזוג חביב שמוצא את מותו בטרם עת בתאונה הזויה ליד ביתם. הזוג חוזר לביתו כצמד רוחות רפאים, ומגלה לחרדתו כי הבית נמכר למשפחה מטרידה. בני הזוג מנסים לגרש בשלל דרכים את המשפחה החדשה כולל נסיון לשכור לעזרתם טיפוס מפוקפק מעולם המתים בשם "ביטלג'וס". השילוב האפל של עולם המתים ועולם החיים היווה כר נרחב לדמויות אנימציה וסביבות מטורפות:

״פארק היורה״ מ-1993 שילב את כל השיטות הקיימות בדרך שלא נראתה קודם ועשה מהפכה טכנולוגית. הנה סרטון מאחורי הקלעים שממחיש זאת:

תלת־מימד / אפקטים מיוחדים ממוחשבים

בשנת 1982, צוות קטן ופורץ דרך שכלל את ג'ון לאסיטר, אבי אולפני פיקסר, יצר סרט בשם ”טרון". זו היתה למעשה קפיצה בהתפתחות האנימציה הממוחשבת ובעיקר בשימוש בתלת־מימד. הסרט עוסק בהאקר מחשבים הנחטף לתוך עולם המחשב בו הוא נאלץ להשתתף במשחק גלדיאטורים. דרכו היחידה להיחלץ היא בעזרת תוכנת אבטחה אמיצה. הסרט שילב שחקנים חיים באנימציית תלת־מימד, והיה הסרט הראשון בו הוצגו אפקטים בתלת־מימד. 

בשנת 2010 נעשה לסרט המשכון, וכמובן שלאחר התפתחותו המטאורית של תחום זה – האפשרויות היו בלתי מוגבלות. עם זאת, יוצרי הסרט בחרו להשאיר מראה ועיצוב קרובים ברוחם לרוח הסרט המקורי, ואף ליהקו את ג'ף ברידג'ס, שחקן הסרט המקורי.

ב”מכסחי השדים“ מ-1984 שולבו אפקטים רבים של אנימציית תלת־מימד ואנימציית סטופ-מושן, בעיקר עבור דמויות השדים והרוחות השונים שגיבורי הסרט נאלצים לגרש.

עשור מאוחר יותר, סרטים כמו "המסיכה" ו"סטוארט ליטל" שילבו דמויות תלת־מימד בחיים האמיתיים כחלק מהעלילה ובמקביל לשחקנים חיים. בשלב זה, יכולות האנימציה התלת־מימדית הגיעו לרמת ריאליזם גבוהה כל כך, ששילובם בעולם האמיתי נראה אמין ביותר. 

קטע מ״המסכה״ 1994:

קטע מ״סטיוארט ליטל״  1999:

ומכאן הדרך לדמויות ריאליסטיות ושילובים מושלמים שלהן נסללה עד כי כיום ניתן ״לברוא״ מציאות חלופית באמצעים טכנולוגיים שכאלה.

לדוגמא, הנה הקדימון של ״דמבו״ בגרסה החיה של טים ברטון מ 2019:

לכידת תנועה

סרטים מסוג זה סללו את הדרך ליצירת דמויות ממוחשבות ריאליסטיות שישחקו לצד שחקנים חיים. דוגמאות לכך הופיעו בסרטי פנטזיה נוסח טרילוגיות ״מלחמת הכוכבים״ החדשות, טרילוגיות ״שר-הטבעות״ ו״ההוביט״ (בהן השחקן הטוב ביותר לדעת רבים מהצופים היה דווקא גולום הממוחשב), סרטי ״נרניה״, ״שודדי הקאריבים״ ו״הארי פוטר״. הטכנולוגיה בה נעשות דמויות פנטזיה בסרטים אלה מתבססת על לכידת תנועה אמיתית של שחקנים חיים ו"הלבשתה" על גבי דמות תלת־מימדית ממוחשבת. הקסם האמיתי נוצר לאחר שילובם של "שחקנים" ממוחשבים אלה בסצינה האמיתית בדרך בה יראו כאילו אכן הופיעו לצד שחקנים בשר ודם.

לכידת התנועה מתבצעת בעזרת תלבושת מיוחדת שלובש השחקן עליה ממוקמים חיישני תנועה בנקודות ספציפיות בגופו ופניו, כשמצלמה מחוברת לראשו ומצלמת את פניו באופן ישיר. הסצינה מצולמת באולפן מיוחד, ומאוחר יותר נתוני חיישני התנועה מהסצינה ״מולבשים״ על דמות ממוחשבת המשולבת בסצינה הסופית בעזרת תוכנות מתקדמות. 

הנה סרטון הסוקר ומדגים בקצרה את ההתפתחות של ״לכידת תנועה״ בקולנוע עד ימינו:

בעידן בו דמויות תלת־מימדיות הפכו לעניין שבשגרה בסרטים מסויימים, בולטים הסרטים שאינם מנסים לחקות את המציאות ולפיכך עושים שימוש יצירתי יותר בטכנולוגיה.

למשל, “עליסה בארץ הפלאות" של טים ברטון (2010), עשה שימוש מופלא בתלת־מימד לעיוות פרופורציות של שחקנים מצולמים לצד ארץ פלאות רוויה ביצורים ממוחשבים מטורפים ששולבו בסביבות אמת מושקעות לא פחות. התוצאה מרהיבה, ולמרות שהדמויות נראות ריאליסטיות – הן אינן מתיימרות לחקות מציאות מוכרת כלשהי.

הנה סרטון ״מאחורי הקלעים״ בו ניתן לראות תהליכי עבודה רבים ביצירת המראה הייחודי של הסרט:

וכך הדבר גם בסרט ההמשך ״אליס מבעד למראה״  מ 2016.

לסיום, אזכיר רק את "וול-אי" של פיקסר (2008), שהציג שילוב הפוך – הסרט כולו נעשה באנימציה תלת-מימדית נפלאה, אך יש בו קטעים מצולמים מעולמנו בהם צופות דמויות הסרט הממוחשבות בנסיון ללמוד על החיים. דווקא שילוב זה הופך אותן לאנושיות ונוגעות במיוחד. 

כיום, השימוש באנימציית תלת־מימד ושילובה בתוכן מצולם נעשה גם בסדרות ולא רק בסרטים, כך שניתן לצפות שנראה עוד יצירות יוצאות דופן רבות עם שילובים של אנימציה וקטעים חיים – שכן רק כך נפרצים גבולות הדמיון – על המסך הגדול והקטן.

🙂