בשנים האחרונות, סדרות ״פשע אמיתי״ פוקדות את מסכי הטלויזיה חדשות לבקרים – בין אם מדובר בערוצים ממוסדים, בכבלים או בלווין, ובין אם בשירותי הזרמת תוכן למיניהם. 

המגוון רחב – החל מהונאות למיניהן, קטנות או גדולות, פשעי צאוורון לבן, תרגילי עוקץ, עבור בפשעי מין (ושוב, לצערי המגוון רחב), הטרדות, חטיפות והעלמויות, וכלה ברציחות שונות ומשונות. 

יתכן שבעידן הריאליטי בו ה״מציאות״ מזוקקת למסכים הקטנים, יש ביקוש גובר לתוכן שכזה, אך על פי פסיכולוגים יש מספר אפשרויות למקור המשיכה שלנו לתוכן שכזה:

המשיכה ל״פשע אמיתי״ היא נורמלית (עד מקום מסוים), כך אומרים המומחים. למרות שלא מדובר בחוויה אסקפיסטית, רוע מרתק אותנו – ולפי פסיכולוגים מומחים זוהי דווקא תכונה בריאה ומבורכת ממספר היבטים, כל עוד לא מדובר באובססיה כמובן. ההצצה למוחם של אנשים שביצעו מעשים בלתי נתפסים ושברו מוסכמות חברתיות/אנושיות מרתקת באופן טבעי. אנחנו מודדים את תפיסתנו של טוב מול רע לפי אמות מידה שונות, וכך היה מאז ומעולם. זו משיכה שקיימת אצלנו מילדות (ובילדות יש נטיה לבחון את הגבולות הללו), ואנחנו מנסים להבין מה גורם לאנשים מסויימים לחצות את הגבולות הללו כמבוגרים. חלק מזה נובע מרצוננו להבין איך להגן על עצמנו ועל יקירנו מאנשים כאלה – אך חלק לא מבוטל הוא פשוט הרצון להבין את השוני של אנשים שמבצעים פשעים כאלה.

סיבה נוספת היא השפעת מחזור החדשות הבלתי פוסק. בימינו אנחנו מוקפים בחדשות השכם והערב, בכל פלטפורמה אפשרית. אנחנו מופצצים ללא הרף בדיווחים על פשעים למיניהם והתכנים הופכים לאלימים יותר ויותר. מאותה סיבה שאנחנו לא מסיטים מבט מתאונה, אנחנו מרותקים לז׳אנר הזה. יש מומחים שגורסים כי פושעים שכאלה ממלאים תפקיד חברתי חשוב בעצם זה שהם נתפסים ומעשיהם נודעים ברבים (וכן עונשם). בנוסף, זה עוזר לנו להרגיש מוכנים למצבים שונים – לדעת איך להימנע מהם וגם איך לנסות להתגבר עליהם, אם יקרו. 

הסבר אחר הוא שזה יכול להיות יתרון התפתחותי שלנו כחברה. כפי שציינתי לעיל, היכרות מוקדמת עם פשעים שונים יכולה לתרום לתחושת הבטחון שלנו, כדי שנרגיש מוכנים לכל מקרה קיצוני. מוכנות זו כוללת עוד שני היבטים חשובים – אנחנו חשים שמחה שאיננו הנפגעים. לעיתים קרובות מדובר באירועים יומיומים שקרו לאנשים נורמטיבים כמונו, וישנה הקלה מעצם הידיעה שאנחנו ואנשי שלומנו בסדר. מההיבט המוסרי, אנחנו נמשכים לסיפורים כאלה מתוך שמחה שאיננו הפושעים. זה מאפשר לנו לחוש הזדהות (לרוב עם הקורבן אך לעיתים גם עם הפושע), ובפועל מציב אותנו בעמדה מוסרית גבוהה יותר.

הסיבה מוכרת ביותר למשיכה לסיפורי ״פשע אמיתי״ היא כדי לחוות ריגוש ופרצי אנדרנלין. בצפייה בתכנים מסוג זה אנחנו מקבלים פרצי אנדרנלין בדומה לתחושה בנסיעה על רכבת הרים או חוויה של אסון טבע. בנוסף, לרבים מאיתנו חיבה לפתרון תעלומות וחיבה לפחד / אימה בסביבה מבוקרת. אלה תחושות שמעלות בעינינו את הערך העצמי שלנו כשאנחנו צוללים אל תוך הצד האפל בחוויה האנושית ממקום בטוח על הכורסא בסלון, ולעיתים מפענחים את סוף הסיפור כמו בחידה בלשית.

סדרות ״פשע אמיתי״ בתקופתנו

המודל הסיפורי השכיח יותר בימינו בז׳אנר הוא סדרה – בעיקר כי בסדרה יש יותר מרחב סיפורי מבסרט – ניתן לפרוס אותה על יותר זמן, וניתן למתוח את הצופה בזכות זה יותר מאשר ביצירה חד־פעמית. 

הטיפול בסיפור נחחלק לשניים – סדרות תיעודיות בהן מובא הפשע תוך כדי תיעוד של חומרים אמיתיים, וסדרות עלילתיות בהן שחקנים מגלמים את תפקידי הדמויות הראשיות בסיפור. לעיתים מדובר בסיפורים מפורסמים או בשערוריות מפורסמות, ולעיתים מדובר בסיפורים נקודתיים יותר. 

מאחר והמגוון עצום בימינו, בחרתי להביא רק דוגמאות ספורות מכל סוג:

״פשע אמיתי״ תיעודי

זרמים אפלים: העלמותה של קים וול – גופתה של העיתונאית השוודית קים וול נמצאה בחופי קופנהאגן. יזם דני בשם פיטר מדסן הואשם ברציחתה לאחר שהגיעה לראיינו בצוללת שבנה במימון המונים. הסדרה עוסקת בפרטי החקירה והמשפט, ומביאה את סיפור חייה ומותה של העיתונאית, ואת הסתירות בין סיפורו של פיטר מדסן לבין התגליות המחרידות של החוקרים.

הנה קדימון לסדרה:

רוצח נעלם בחשיכה – סדרה של HBO המבוססת על סיפורו של ״הרוצח מגולדן סטייט״ שנתפס ב-2018 לאחר 3 עשורים בהם הילך אימים על תושבי קליפורניה. הוא היה אחראי למעל 50 מקרי פריצה לבתים ואונס, ולפחות 12 רציחות. הסופרת מישל מקנמרה פרסמה ספר אודותיו בעקבות זכרונות ילדות משכנתה שנרצחה ב-1984. בספרה היא מנסה להתחקות אחר עקבותיו של הרוצח ומביאה ממצאי חקירה שביצעה בנושא. היא נפטרה לפני שספרה הושלם ובעלה פרסם את הספר לאחר מותה. שנתיים לאחר מכן נתפס הרוצח. 

הסדרה עוקבת אחרי חקירתה, ראיונות עם שוטרים ואנשי חוק המעורבים בפרשה, וכן ראיונות עם קורבנותיו של הרוצח ועם בעלה של מקנמרה. 

הנה הקדימון לסדרה:

אלן נגד פארו –  מיני סדרה של HBO על פרשת ההתעללות המינית שביצע לכאורה, וודי אלן בביתו המאומצת דילן פארו. בדומה לסדרה על מייקל ג׳קסון, הסדרה מביאה את הפרטים שאינם ידועים לציבור בעיקר מצד אחד, אך אינה מביאה את הסיפור לכדי פיתרון. מוצגים בה קטעי הקלטות חשאיות וביתיות ועדויות שונות של המעורבים. וודי אלן סירב לקחת חלק פעיל בסדרה וטען כי היא חלק מתוקשר בהשחרת שמו על ידי מיה פארו גרושתו, לאחר הפיצוץ הגדול של מערכת היחסים שלהם. כצפוי מסדרה העוסקת בסלבריטאים, היא משכה אליה אש משני צידי מחנות האוהדים ותשומת לב רבה.

הנה הקדימון לסדרה:

הילדים האבודים של אטלנטה – מיני סדרה המביאה את סיפור העלמותם המיסתורית של כ-29 ילדים אפרו־אמריקאים בין 1981-1979 באטלנטה. הסדרה מביאה את הסיפור שעלה לתודעה בקרב הקהילה האפרו־אמריקאית באטלנטה לאחר שהתגלו גופותיהם של שני ילדים נעדרים ועוד ועוד ילדים מהקהילה החלו להיעלם. הרשויות תפסו את וויין וויליאמס שהואשם ברציחות, אך בני המשפחות טענו כי זה אינו הרוצח האמיתי וכי המשטרה רצתה לסגור את הפרשה במהירות ולא המשיכה בחקירה. הסדרה עוקבת אחר התפתחות הסיפור כשראיות חדשות מגיעות לסניגורו של וויליאמס, 40 שנה לאחר שהואשם ברציחות.

הנה הקדימון לסדרה:

״פשע אמיתי״ עלילתי

דז – מיני סדרה זו של ITV הבריטית, מביאה את סיפורו של דניס נילסן, רוצח סדרתי סקוטי, שנעצר בתחילת שנות ה-80 לאחר שנתגלו עצמות אדם בעת פתיחת סתימת ביוב בביתו. מאוחר יותר הוא מתוודה על רציחות רבות לאורך השנים וקברים רבים נחשפים בחצרו. את דז מגלם בכישרון מצמרר דיויד טננט, שאף זכה בפרסים על תפקידו (כולל אמי לשחקן ראשי בדרמה ב-2021). בעקבות הצלחת הסדרה, יצרו ב ITV מאוחר יותר באותה שנה גם סרט תיעודי על דז האמיתי.

הנה הקדימון לסדרה ״דז״:

סודות בחצר האחורית – סדרה חדשה מהניילונים – זוג בריטים מבוגרים ונטולי ילדים, מואשמים ברצח הוריה של האישה, לאחר ששרידי גופותיהם נמצאו בחצר ביתם ב-2014. לאחר שנים של שהייה בצרפת הם נאלצים לחזור לאנגליה ולהתמודד עם הסיפור המוזר הזה. הצמד המסור זה לזו מכחיש כל קשר למעשה, אך בחקירה נפערים סדקים בגרסתם אל מול ממצאי הזיהוי הפלילי בשטח. את בני הזוג משחקים אוליביה קולמן ודיויד תיוליס באופן כובש ומצמרר כאחד. הסדרה מבוצעת באופן אמנותי ויוצא דופן בכל אספקט יצירתי ואני מנבאת שתזכה בפרסים רבים.

הנה הקדימון לסדרה:

הנחש – סדרה המבוססת על סיפורו של הרוצח הסדרתי צ׳רלס סובראג׳, שארב לתיירים באסיה של שנות ה-70. הוא נהג לסמם ולרצוח תרמילאים צעירים בתאילנד, גנב את דרכוניהם ואת זהויותיהם, ונדד בעולם יחד עם חברתו כשהוא מתפרנס ממכירת אבני חן גנובות. דיפלומט הולנדי שחקר את רציחותיהם של תיירים צעירים היה זה שקשר אליו את החשדות שהביאו ללכידתו בסופו של דבר. את סובראג׳ מגלם טהאר רחים ואת חברתו מגלמת ג׳נה קולמן. הסדרה לוכדת את דמותו המתעתעת ומשתמשת באוירת שנות ה-70 כדי להעצים את דמותו הפתיינית.

הנה הקדימון לסדרה:

a Confession – סדרה העוקבת אחר חקירת העלמותה של בחורה צעירה בכפר באנגליה. החוקר סטיב פלטצ׳ר אינו מניח לנהלים לעצור אותו ברדיפתו אחר האמת, ומביא למעצרו של נהג מונית שהסיע אותה לפני היעלמה. נהג המונית מתוודה שרצח בחורה נוספת לפני שנים, אך הרשעתו מוטלת בספק בגלל שימוש בנהלי מעצר לקויים. בהמשך נאלץ פלטצ׳ר להתפטר מתפקידו. הסדרה מותחת ומגולמת בידי שחקנים איכותיים – את פלטצ׳ר מגלם מרטין פרימן, ואת האימהות של שתי הנרצחות מגלמות אימלדה סטנטון ושיבון פינראן.

הנה קדימון לסדרה:

Unbelievable – סדרה העוקבת אחר אנס סדרתי בוושינגטון וקולורדו, שנתפס לבסוף בעקבות שיתוף פעולה בין חוקרות משתי המדינות. הסדרה עוקבת אחר מארי, אחת הקורבנות הראשונות שלו, שאולצה על ידי המשטרה לחזור בה מהתלונה על האונס – דבר שבדיעבד עיכב משמעותית את לכידתו של האנס. מריט וויבר משחקת בתפקיד החוקרת שהחלה לחבר את הקצוות יחד עם טוני קולט המגלמת את החוקרת מהמדינה השניה. קתלין דיבר משחקת את מארי.

הנה קדימון לסדרה:

לסיכום, ארצה להציע סיבה אחרת למשיכה אל הז׳אנר – לאחרונה אנחנו נמשכים לסדרות ״פשע אמיתי״ כיוון שלעיתים קרובות הדברים מוצגים בצורה עלילתית מוצלחת ולעיתים אפילו מנחמת. משחר הימים, בסיפור פשע המבנה מאפשר לנו לזהות מיהם ״הטובים״ ומיהם ״הרעים״, ובסופו של הסיפור – הפשע מפוענח. המבנה הסיפורי בסדרות ״פשע אמיתי״ נשען על המבנה הקלאסי, לעיתים באופן יצירתי ומתעתע – כך שהצפיה מרתקת כמו בסיפור בדיוני, והעובדה שמדובר במשהו שקרה באמת – רק מוסיפה לריגוש.

🙂