סרט קאלט בהגדרתו הישנה הוא סרט המושך אחריו קבוצת מעריצים נאמנה ואובססיבית, וזוכה לצפיות
חוזרות ונשנות על ידיה ולתת-תרבות המשמרת את רישומו. ההגדרה המקורית התייחסה לקבוצה קטנה של מעריצים, ולסרטים שאינם
זוכים להכרה על ידי קהילת המבקרים או ההגמוניה הקולנועית. הגדרה זו השתנתה מעט מאחר וכיום ניתן למצוא סרטי קאלט
שקהילת המעריצים שלהם עצומה בהיקפה, וחלקם זוכים לביקורות נהדרות על ידי אותה קהילת מבקרים אליטיסטית שדחיה על ידיה
בעבר נחשבה לסממן הראשי בהגדרה של סרט קאלט.

סרטי קאלט משתייכים לסיווג-על, מאחר והם כוללים בתוכם סרטים מז’אנרים שונים ומגוונים,
והפקות בגדלים שונים – בין אם מדובר בסרט עצמאי קטן שרוכש קהילת מעריצים נאמנים או בסרט אולפנים. יש לציין, כי סרטי
אולפנים עתירי תקציב לרוב לא הופכים לסרטי קאלט – אלא אם מדובר בהמשך לסרט קאלט מוכר או לחילופין – אם מדובר בסרט של
במאי סרטי קאלט מוכר.

ניתן לסווג סרטי קאלט על פי מספר מאפיינים:

1. סרט שנמצא בגבולות ז’אנרים ונורמות מוכרות
2. הגבלה כלשהי שחלה עליו, כגון צנזורה, ביקורת שלילית, הגבלת גיל צפיה וכו’
3. חוסר ריווחיות ראשוני שמתהפך ברבות הזמן
4. תוכן שובר מוסכמות חברתיות, מוסריות, או חוקיות
5. קבוצת מעריצים נאמנה שמתפתחת מייד לאחר צפיה ראשונה
6. סרט הגורם להזדהות עמוקה על ידי מעריציו
7. משפטי מפתח מהסרט שהופכים למטבעות לשון מוכרים
8. סרט שיוצר אייקונוגרפיה בדמות סמלים, תלבושות ומוצרי לוואי למיניהם

סרט שעונה למרבית המאפיינים האלה עשוי להשתייך לסיווג העל ולהקרא “סרט קאלט”.

לדוגמא, נבחן את “ביג לבובסקי” של האחים כהן (1998): הסרט דורג במקום נמוך יחסית
ברשימת שוברי הקופות בתחילת דרכו  ותיפס ברשימה באופן הדרגתי. הדמויות בסרט נהנתניות, ניהליסטיות ונוירוטיות
באופן כמעט קריקטוריסטי – עובדה שהופכת אותן לחביבות הקהל באופן מיידי – אך בהחלט נמצאות בגבולות הנורמה החברתית.
הסרט לא הוגבל בגיל או צנזורה והפך לריווחי, אך גרף עדת מעריצים נאמנה בעלי הזדהות עמוקה עם חלק מהדמויות, יצר
מטבעות לשון רבים ואייקונוגרפיה מוכרת. כלומר, הסרט עונה לשישה מתוך שמונת המאפיינים שצויינו כאן, ומבלי להקל ראש
בגאוניותו הקומית או האייקונית – אסור לשכוח שיוצריו מזוהים עם סרטי קאלט נוספים, עובדה שעזרה לו להגיע למעמד זה.

סרטים נוספים שעמדו במבחן עקב סיבות דומות:

“ברזיל” (1985) של טרי גיליאם, הוא סרט הבוחן את פולשניותה של הבירוקרטיה לחיי האדם הפשוט
בדרכים מעשיות, מטאפוריות וויזואליות. הסרט זכה לקהילת מעריצים מיידית עקב מראהו השונה, התסריט החתרני והגיבור
ה”אנדרדוג”. גם במקרה זה, מדובר ביוצר המזוהה עם סרטים מפולפלים במיוחד (כמו חבריו האחרים מחבורת מונטי פייתון),
עובדה שעזרה ליצור מסה קריטית של מעריצים מייד עם יציאתו לאקרנים. אך עצם העובדה שעדיין ישנה כת מעריצים שסוחפת אליה
צופים חדשים מעידה על כוחו.

ניתן להזכיר בהקשר זה שני סרטים נוספים שנחשבים לסרטי קאלט עקב קיצוניותם:

“Plan 9 from outer space” – הסרט שנחשב לגרוע בתבל נעשה על ידי אד וד ב 1958, ורכש
עדת מעריצים בזכות תכונותיו  הרעות. אם לצטט הסבר לכיבוש מעמד הקאלט שלו – “הסרט כל כך גרוע בכל אספקט, שזה כבר
נהיה אמנות בפני עצמה – מה שהופך אותו לסרט קאלט”.

“מוכרים בלבד” (1994) של קווין סמית’, שבו מוצג יום בחייהם של מוכרים בפיצוציה בתחנת דלק.
גם במקרה זה מדובר בדמויות הזויות עם דגש מיוחד על הטקסטים ועל העדר יכולות משחק מדהימות, וגם כאן רכש הסרט מיידית
מעריצים בקהילת צופי סרטי האינדי.

כלומר, לעיתים הופך סרט לקאלט עקב דמויות השוליים המוצגות בו, עקב הסיטואציות המטורפות,
וכמובן שההומור עוזר.

להלן דוגמאות לסרטים שנכללים ברשימה עקב מוחצנותם הרעיונית והוויזואלית:

“מופע האימים של רוקי” (1975) של ג’ים שרמן, מתעסק בדמויות שוליים בהגדרתן, ובהתמודדות שני
גיבורי הסרט עם עולמן. שיוכו של הסרט לזאנר המוזיקלי מטיבה להציג את הסיפור באופן קומי סוחף, ולחבר אותו בקלות אל
הקהל. הסרט נחשב לאחד מסרטי הקאלט הגדולים בעולם, עם צפיות חודשיות על ידי קהל מעריציו, כולל השתתפות פעילה שלהם
ב”מופע” עד עצם היום הזה.

“חנות קטנה ומטריפה” (1986) של פרנק אוז היא גרסה חדשה יותר לסרט אימה של רוג’ר קורמן
(1960), מוזיקלית ופרועה יותר  מהרבה בחינות. הסרט מלווה בפס קול קליט במיוחד, דמויות מוחצנות על גבול
הקריקטורה, ואפקטים מיוחדים של בובנאות. המשחק המוגזם והמראה הקיצוני משכו אחריו מעריצים רבים באופן מיידי, בין אם
בגלל הז’אנר, או בגלל היוצר (יד ימינו של ג’ים הנסון, יוצר החבובות). גם סרט זה זוכה לצפיות חוזרות ונשנות של
מעריצים מחופשים בליווי השתתפות פעילה.

“ראש מחק” (1976), סרט הביכורים של דייויד לינץ’, גם הוא בולט במראה ייחודי, בעיקר עקב
תסרוקתו של הגיבור, והתסריט החתרני/מוזר (שהפך למאפיין בולט ביצירותיו של דייויד לינץ’) לכד את דימיונם של מעריצים
רבים בזכות היותו חריג במיוחד.

כלומר, חריגות ויזואלית תורמת גם היא להיווצרות כת מעריצים נאמנה.

דוגמאות מזאנר המד”ב/עתידני/פנטזיה:

“טרון” (1982) של סטיבן ליסברגר, מציג מתכנת משחקי מחשב הנשאב לתוך המחשב נגוע הוירוס שלו,
ובכך מציג הסרט עולם ויזואלי חדש ומסעיר. יש לציין כי סרט זה הציג לראשונה אפקטים תלת-ממדיים ממוחשבים בשילוב על
שחקנים חיים, מראה שסחף אחריו מעריצים באופן מיידי.

“בלייד ראנר” (1982) של רידלי סקוט, מציג רעיון מד”ב מרתק בנוגע למהות האנושיות ומוסריותו
של אדם ביחסו ליציר כפיו האינטילגנטי. הסרט משלב באופן מרשים בין ז’אנר המד”ב לפילם נואר, כך שנוצר מראה סוחף ומיוחד
שתורם רבות לאווירה – וכמובן לעדת המעריצים המיידית.

“מלחמת הכוכבים” (1978) של ג’ורג’ לוקאס הוא עדיין אחד מסרטי הקאלט הבולטים, למרות
הטענה כי עקב גודל עדת  מעריציו וגודל ההשקעה בסרטי ההמשך (הכוונה לטרילוגיה החדשה יותר) – קשה לקרוא לו סרט
קאלט. ובכן, למותר לציין כי עדת המעריצים של הטרילוגיה המקורית, שקיימה אירועים רבים במשך שלושים השנה בין
הטרילוגיות בסדרה, תחלוק על קביעה זו…

בשלושת הסרטים מוצג עולם ויזואלי חדש, דמויות מרתקות ועלילה מעניינת. שלושתם סוחפים אחריהם
מעריצים עד היום הזה, אם כי אין ספק כי העלילה המתוחכמת בבלייד ראנר והטיפול הוויזואלי הפך אותו לבולט מבין השלושה
מבחינת יחס ההגמוניה הקולנועית אליו.

כאמור, המאפיין הרביעי של סרט קאלט הוא שבירת מוסכמות מוסריות או חברתיות. לפיכך ניתן בקלות
למצוא סרטי קאלט רבים רוויי אלימות, סמים וסקס – אם כי אלה לא הסיבות להפיכתם לסרטי קאלט:

“מועדון קרב” (1999) של דויד פינצ’ר נעשה על פי ספר חתרני של צ’אק פלניוק. הוא מציג את
מאבקו של אדם בעצמו דרך  מאבקו במוסכמות חברתיות פוסט-מודרניות. הסרט חתרני מאחר ואדם זה סוחף אחריו קבוצת
מיואשים משולי החברה, שמקבלים את נקודת מבטו האוטופית, ובכך מכניסים משמעות מאחורי פעולות ונדליזם וטרור. בדרך זו,
למרות שקשה לצופה להסכים עם חלק מהמעשים הנעשים על ידי הקבוצה, קל להבין מה דחף את אותם אנשים למאבק. הסרט נחשב
לקאלט מאז יציאתו לאקרנים, ומובן שהוגבל בגיל הצפיה המותר עם יציאתו.

“התפוז המכני” (1971) של סטנלי קובריק, הוגבל גם הוא בגיל הצפיה עם יציאתו עקב קטעי
האלימות, הסמים והסקס המוצגים בו. הוא מציג את מהפך האישיות של מנהיג חבורת אנרכיסטים אלימה בצורה מטלטלת ולעיתים
קשה לצפיה, וכולל רגעים של אסטטיקה ויזואלית שהפכו אייקוניים גם בקרב שונאיו. מעריציו הרבים נמשכים אליו בעיקר עקב
הויזואליה המרהיבה ולאו דווקא עקב התוכן או הדמויות. גם סרט זה נחשב לקאלט, אך סחף את עדת מעריציו באופן הדרגתי ולא
מייד עם יציאתו.

“ספרות זולה” (1994) של קוונטין טרנטינו היה הסרט המדובר ביותר בשנת יציאתו לאקרנים
ובאופן בולט לא זכה להכרה על  ידי ההגמוניה הקולנועית. גם סרט זה זכה לשלל הגבלות וצנזורה, בעיקר עקב חיבתו של
יוצרו לקטעי אלימות גרפיים במיוחד, ובנוסף קטעי התנסות בסמים קשים – גרפיים לא פחות. עם זאת, קשה להתייחס בביטול
לטקסטים הייחודיים, הדמויות האייקוניות, הסיטואציות המוקצנות או דרך שזירת הסיפור הא-לינארית. מאפיינים אלה, בנוסף
להומור השזור בסרט לכל אורכו, הפכו אותו מיידית לסרט קאלט ותרמו רבות להכרה לה זכה יוצרו.

“נהג מונית” (1976) של מרטין סקורסזה הוא דוגמא קצת קצת שונה, מאחר ומוצגות בו דמויות
בעלות מאבק פנימי כן, משחק  יוצא דופן באיכותו של השחקנים הראשיים, ובניית סיפור קולנועי מופלאה במיוחד. למרות
סיווגו של הסרט כסרט למבוגרים בעת יציאתו, הוא זכה לביקורות מפרגנות על ידי המבקרים. הסרט הפך לסרט קאלט בזכות
האספקטים שצויינו בנוסף להיותו חתרני.

לסיום אזכיר דוגמאות לסרטי קאלט שהפכו לכאלה בגלל שילוב הז’אנרים המוצלח בהם, המראה המיוחד
שלהם, והדמויות האייקוניות:

“לבירינט” (1986) של ג’ים הנסון משלב זאנר מוזיקלי עם פנטזיה לכל המשפחה ובובנאות.

“אקירה” (1988) של קצוהירו אוטומו הוא חזון אפוקליפטי מותח באנימה (אנימציה יפנית)
בשילוב עם דרמת פעולה.

“הסיוט לפני חג המולד” (1993) של הנרי סליק משלב סרט סטופ-מושן מוזיקלי בדרמה רומנטית
קסומה.

“הנסיכה הקסומה” (1987) של רוב ריינר משלב פנטזיה לכל המשפחה עם קומדיה רומנטית.

“מונטי פייטון והגביע הקדוש” (1975) של טרי גיליאם וטרי ג’ונס משלב קומדיה מופרעת עם
דרמה היסטורית (ומצליח לדברי  יוצריו, לפגוע בעת ובעונה אחת בכל הדתות הראשיות, וזהו ההישג הקומי הגדול שלו
לדבריהם).

לסיכום – סרט קאלט אמיתי חי לנצח ומצליח להמשיך לסחוף אחריו דורות של צופים, כך שניתן לומר
כי בסופו של דבר סרטי קאלט עומדים במבחן הזמן לצד יצירות מופת קולנועיות שכן קיבלו הכרה על ידי ההגמוניה הקולנועית –
וגם זו אמנות לשמה.