מלחמה אינה סיטואציה מצחיקה, ומאחר והיא מצב מוכר בכל מקום – היא מכילה רגעים והתנהגויות שונות שניתן להזדהות עימן באופן אוניברסלי. לפיכך, היא עשויה לשמש כרקע מצוין ליצירת סיפורים מעוררי הזדהות באופן חובק עולם. שימוש במלחמה כרקע לקומדיה דורש מהיוצר ללכת על הקו הדק בין כבוד לעובדות לבין חוסר רגישות. 

הסיבה הראשית לכך שסדרות וסרטים כאלה מצליחים מאוד היא שבאופן מוזר יש משהו מנחם בצחוק על אחת החוויות האנושיות הקשות ביותר. 

אך כדי להסביר מה מנחם בזה אמנה מספר נקודות נוספות –

• ביצירות כאלו, לצד האספקטים המפחידים, המבלבלים והזרים, תמיד מוצגת אחווה אנושית ותחושת אחדות גורל שמניעה את הדמויות קדימה למרות הכל.
• ביצירות כאלו תמיד מוצגות הדמויות על כל חולשותיהן וחלומותיהן למרות הכאוס מסביבן.
• ביצירות כאלו תמיד מוצג הניסיון להמשיך בחיים רגילים במקביל למצבים בלתי אפשריים – וזהו פתח ליצירת מצבים אבסורדיים שמצחיקים אוניברסלית.

לפיכך אנחנו מזדהים עם הדמויות והמצבים השונים אליהם הן נקלעות, וקל לנו להזדהות איתן ולצחוק על המצב אליו נקלעו.

את המוטיב החוזר הנוסף ניתן לסכם בביטוי ״טרגדיה + זמן = קומדיה״. 

לרוב, יצירות כאלו עוסקות במלחמה שתוצאותיה כבר ידועות, כזו שעברו מספר שנים מאז הסתיימה ושניתן להציגה באופן כזה ללא פגיעה ברגשות של אנשים שעדיין מתאוששים מזוועותיה. כמובן שלא מדובר בהצגת הסיטואציה בחוסר רגישות, אבל הכנסת מצבים קומיים לחוויה מכאיבה שכזו בהחלט יכולה ליצור אפקט מנחם.

נקודות נוספות שיוצרות הזדהות –

• ביצירות כאלו מוצגים סטריאוטיפים לאומיים כמגוחכים מחד ומחניפים מאידך – כלומר, האיפיונים העממיים מוגזמים לעיתים, אך זה דבר נוסף שגורם להזדהות ולחיבה.
• בדרך כלל הדמויות ביצירות אלה יהיו דמויות שקל לצופה להזדהות איתן כי אינן בסיטואציה מרצונן, או כי הן עוסקות בתפקיד בצבא שמטרתו טובה ומוסרית (כמו רופאים צבאיים או יחידה לפירוק פצצות וכו׳).

מבחינה טכנית, בדרמה מכל סוג שהוא היוצר מחפש תמיד מצבי סיכון גבוה לדמויות שלו וכך הוא לוכד את אהדת הצופה – ומה יכול להוות סיכון גבוה יותר לדמות ממצבי חיים ומוות על כל צעד ושעל? 

במצב מלחמה, הדמות מסתכנת בעצמה ובנוסף גם עשויה לסכן אחרים – כך שיש מגוון רב ליצירת מצבים שונים מעוררי הזדהות.

בנוסף, במלחמה ישנם גם מצבים בהם הדמויות הלכודות בסיטואציה צריכות ליצור לעצמן שגרה הכוללת אילתורים רבים וצריכות לבדר את עצמן כדי לשמור על שפיותן – ולכותבי קומדיית מצבים זהו כר נרחב מאוד ליצירה.

סדרות מצחיקות על מלחמה

כאמור בעולם הסדרות, נדרשת כתיבה מורכבת יותר בכדי ליצור ציפיה להמשך לאורך זמן, כך שלא מספיק לפתח דמויות ולמקם אותן בסביבת מלחמה. יש צורך באיפיון מובחן לכל דמות ותפקידה בסיפור, אך במצבים משתנים ניתן לשחק עם התכונות השונות של הדמויות וליצור מצבים מפתיעים ומשעשעים לרוב.

אזכיר מספר דוגמאות לכך:

מ.א.ש. (1972-1983) – סדרה אמריקאית שעוסקת בבית חולים הממוקם בשדה צבאי במהלך מלחמת קוריאה (התבססה על סרט באותו שם). הסדרה שודרה בזמן מלחמת ויאטנם, והמסר מאחוריה היה אנטי-מלחמתי מובהק. הוא הועבר בעיקר דרך ההערות הציניות של צמד המנתחים הראשיים בסדרה, אך גם דרך מצבים אבסורדיים שונים אליהם נקלעו הדמויות השונות. 

הדמויות בסדרה רובן ״כלואות״ בהתרחשות, עובדה שאיננה מתנגשת עם תכונותיהן האנושיות – למשל מנתח מבריק, פציפיסט ורודף שמלות, רופא טיפש, פטריוט ופחדן, אחות ראשית פטריוטית קשוחה ונשית מאוד, כומר נאיבי, רופא ממעמד גבוה שמתלונן ללא הרף על חבריו ליחידה ועוד.

ככל שהסדרה התקדמה, המסר האנטי מלחמתי שבה הפך להיות מובהק יותר ובא על חשבון חלק מהקומדיה – ובכל זאת הסדרה הצליחה מאוד ושודרה במשך 11 עונות.

אלו אלו (1982-1992) – סדרה בריטית שהתרחשה ברובה בבית קפה בצרפת, במהלך הכיבוש הנאצי בזמן מלחמת העולם השניה. רנה, בעל הקפה נקלע בעל כורחו לשיא המורכבות של מארג החיים בזמן שליטת הנאצים בכפרו – בעודו מנסה להסתיר מאשתו את הרומנים שלו עם עובדות הקפה, הוא נאלץ להחביא טייסים בריטים המחכים לחילוץ, לעזור למחתרת הצרפתית, להעביר מסרים לאנגליה עם מכשיר קשר של המחתרת מתחת למיטה של חמותו בעליית הגג – וזאת בעודו מארח מידי יום בקפה חיילים נאצים ואנשי גסטפו. 

אחד האלמנטים הייחודיים של הסדרה הוא שהדמויות כולן מדברות באנגלית עם מבטא רלוונטי למוצאן (צרפתי, גרמני, אנגלי וכו׳) ולכן אינן מבינות אחת את השניה – כאילו המבטא מייצג שפה זרה. היוצרים אף הגדילו לעשות ושילבו דמות של מרגל בריטי מחופש לשוטר צרפתי שה״צרפתית״ שלו גרועה במיוחד – הוא דיבר במבטא צרפתי אבל עם מילים מעוותות במיוחד – דבר שגרם למשחקי מילים מצחיקים להפליא. 

הסדרה הבליטה במיוחד מאפיינים סטריאוטיפים של כל הדמויות וזה תרם למצבים הקומיים הרבים. כך למשל, המחתרת הצרפתית כולה מורכבת מנשים במעיל טרנץ׳ אפור וכובע ברט שחור, אנשי הגסטפו כולם במעילי עור שחורים, מרכיבים משקפיים ובעלי צליעה מוקצנת, הנאצים מעונינים בעיקר בשוד יצירות אמנות מהמקומיים, הבריטים כולם משופמים, עולצים וידידותיים יתר על המידה, ההסוואה הטובה ביותר לצרפתים היא תחפושת של מוכרי בצל ועוד. קריקטורה שכזו כל כך מודעת לעצמה כך שמתווסף מימד קומי נוסף על כל השאר.

הסדרה הפכה לסדרת קאלט, שודרה במשך 9 עונות והתפתחה אל מעבר לבית הקפה. היא כללה סיטואציות רבות שצולמו בחוץ ביער, ב״כיכר״ הכפר, בטירה עליה השתלטו הנאצים, במרתף של איש הגסטפו ועוד.

הנה קטע מהסדרה:

הצבא של אבא (1968-1977) – הסדרה הציגה ערב רב של מתנדבים בעורף הבריטי במהלך מלחמת העולם השניה, בעודם מתכוננים לפלישה הממשמשת ובאה של הנאצים. רוב המתנדבים ב״צבא של אבא״ היו פנסיונרים ומסורבי גיוס מטעמים רפואיים שונים, והמיקום הראשי היה בעיירה דמיונית בגבול הדרומי של אנגליה. 

הסדרה מתחילה כזיכרון מהעבר מתקופת המלחמה של הגיבור הראשי, אך איננה חוזרת ל״הווה״. היא מתבססת על חוסר מעורבותם של המתנדבים במלחמה האמיתית, כך שהמצבים הקומיים נובעים מהתנגדות לפעילותם שרובה מקומית – הארגון להגנה אזרחית מול התקפות אויריות, אנשי הכנסיה והמשמר האזרחי השכונתי. לפעמים, בכל זאת נאלצו אנשי יחידת המתנדבים להתמודד עם ״האויב״ – למשל עם צנחנים נאצים, צוללת נאצית שהופיעה לצד החוף ועוד.

הסדרה נמשכה 9 עונות ונחשבת עד היום לסדרה שטבעה מטבעות לשון בתרבות האנגלית, ולאחת מקומדיות המצבים המצליחות ביותר.

הפתן השחור (עונה רביעית) (1989) – הפתן השחור היא סדרה בה כל עונה הציגה את הדמויות הראשיות בתקופה אחרת של ההיסטוריה הבריטית (כביכול, כצאצאים של הדמויות המקוריות מהעונה הקודמת). העונה הרביעית של הסדרה משחקת בימי מלחמת העולם הראשונה. 

הדמות הראשית היא של אדמונד בלאקאדר, אנטי-גיבור ציני שכמעט תמיד תקוע בסיטואציה שלא בחר ומנסה לנצלה לטובתו האישית. בעונה הרביעית הוא סרן בצבא הבריטי התקוע בשוחות בחזית, כשמעליו מפקד הזוי מבולבל ומנותק, ותחתיו סגן שוטה, שליש מעריץ וחיילים פשוטים. כמפקד, הוא עושה כל מאמץ להתחמק מהבאנליות של המלחמה.

הסדרה נחשבת לסדרת קאלט ואף זכתה בפרסים רבים. העונה הרביעית נחשבת לאחת המוצלחות.

הנה לקט של מספר עלבונות מושחזים של קפטן בלאקאדר לפיקודיו בעונה הרביעית:

סרטים מצחיקים על מלחמה

בקולנוע, ישנן יצירות רבות מספור המגחיכות את המלחמה. עוד בתקופת הסרט האילם נעשו סרטים קומיים על מלחמה שהדגישו בדיוק את אותן נקודות שהזכרתי לעיל. בהקשר זה שווה להזכיר את –

הגנרל (באסטר קיטון), (1926) – באסטר מגלם מהנדס המנסה לחלץ בכוחות עצמו את הקטר האהוב שלו ממרגלים בתוך צבא הקונפדרציה ותוך מעבר מסוכן דרך קווי האויב.

הדיקטטור הגדול (צ׳רלי צ׳פלין), (1940) – סרט הקאלט (אינו סרט אילם) הציג את צ׳רלי בתפקיד כפול – כדיקטטור המנסה להשתלט על שטחים נוספים (בחיקוי נלעג של היטלר) ומנגד כספר יהודי המנסה לשרוד במהלך שילטונו של הדיקטטור.

הנה קטע מהסרט:

בסרטים המוקדמים הללו, הסיטואציות השונות מציגות דמויות מגוחכות המנסות להוציא את המיטב ממצב קשה שנכפה עליהם, והבדיחות השונות המעורבות בקומדיה פיזית הן אוניברסליות ומוקצנות.

דוגמאות משנים מאוחרות יותר הדגישו את הגבול בין השפיות לטירוף במצבי מלחמה – גם כשמדובר באנשים פשוטים. בהקשר זה אציין את –

דוקטור סטריינג׳לאב (1964) – גנרל אמריקאי מטורף מורה על הפצצה של הסובייטים בתקופת המלחמה הקרה. בפועל הוא מקרב מלחמה גרעינית בין המעצמות, בעוד חדר המלחמה של הפוליטיקאים מנסה נואשות למנוע אותה. פיטר סלרס מגלם מספר דמויות מוקצנות מאוד בסרט זה.

מלכוד 22 (1970) – (מבוסס על ספרו של ג׳וזף הלר), טייס במלחמת העולם השניה מנסה נואשות להיפלט מהצבא על סעיף נפשי בכדי להפסיק לטוס למשימות. העלילה מדגישה את הגבול הדק בין טירוף לשפיות בעת מלחמה, עם שלל מצבים אבסורדיים ואנושיים בו זמנית – ככל שהגיבור מתנהג בצורה מטורפת יותר – הוא נחשב לשפוי ושקול יותר.

אהבה ומלחמה (1975) – וודי אלן הוא חייל רוסי פחדן ופציפיסט המגויס בעל כורחו לצבא, בעוד נפוליאון מאיים לפלוש לרוסיה. הוא ובת דודו בה הוא מאוהב, הוגים תוכנית הזויה להתנקש בנפוליאון כדי להחלץ ממצבם הנוכחי. הסרט רצוף תקריות אבסורדיות המגחיכות כל אפקט אפשרי במלחמה, ומעמת את גיבוריו עם בעיות מוסריות. לא כולו מתרחש במחלמה, אבל כולו סובב סביבה ולכן ציינתי אותו פה.

הנה קטע מהסרט:

בוקר טוב ויאטנם (1987) – רובין וויליאמס הוא די ג׳יי המגויס לתחנת רדיו צבאית בחזית בויאטנם, והתנהגותו שלוחת הרסן מטלטלת את התחנה בה הוא משרת ומשפיעה על מאזיניו.

הוא בוחר להתפרע ולמסור מידע לא מצונזר בין קטעי המוזיקה שהוא משדר לקטעי הקישור הקומיים שלו, והתנהגותו פוגעת בקודים הצבאיים הנוקשים שאינם מתיישבים עם תחושת המוסר שלו.

דוגמא מעט שונה היא פורסט גאמפ (1994) – פורסט גאמפ אינו סרט מלחמה, אבל חלק ממנו מתרחש במהלך מלחמת ויאטנם ומוצג באופן משעשע מעיניו של פורסט גאמפ – 

פורסט הוא בחור פשוט מעיירה באלבמה, עם מנת משכל של 75. כל רצונו הוא להתאחד עם חברת נעוריו, אך מסלול חייו גורם לו לקחת חלק בכל התהפוכות שעוברת ארה״ב משנות ה-50 ועד שנות ה-70 לערך. החלק שמתרחש בויאטנם מציג את פורסט כחייל פשוט שלא ממש מבין את תפקידו בחזית, אך מבצע פקודות בצורה הטובה ביותר. הקריינות הנאיבית שלו מציגה סיטואציות קשות כמו פגיעות שסופגים חבריו ופציעה שלו בצורה קלילה ושונה – למרות שהסצינה איננה מייפה את מה שמתרחש. חלק זה בסרט משפיע הלאה על מהלך חייו, וקושר את גורלו עם מפקדו, שהופך לחבר טוב בהמשך. 

קיימים סרטים נוספים בהם מלחמה היא רקע למצב אליו נקלעים הגיבורים, אך בחרתי להתמקד בעיקר בדוגמאות בהן המלחמה משחקת תפקיד ראשי במה שעוברים הגיבורים. כרקע עלילתי מלחמה מאפשרת מגוון גדול של תקריות, צפויות יותר ופחות, שישפיעו על הדמויות השונות בשלל דרכים. התגובה של הדמויות לאירועים היא זו שעליה מוטלת האחריות להצחיק או לא להצחיק.

לסיכום, לא בטוח שטרגדיה פלוס זמן אכן שווה קומדיה, אבל בהחלט מוכח שממרחק בטוח ניתן לצחוק על כל סיטואציה – דרמטית ככל שתהיה, ויש בכך לא רק נחמה אלא גם אופטימיות זהירה והשלמה בריאה.

🙂