קצת רקע קולנועי

ההתייחסות לפתיח/סצינת כתוביות הפתיחה כחלק בלתי נפרד מהסרט, אינה מובנת מאליה. למעשה, למרות החשיבות הגראפית שהעניקו יוצרי העבר לכרזות הסרטים, מעטים מסרטי העבר זכו לטיפול דומה בפתיחת הסרט – שלא לדבר על כתוביות הסיום (אם היו כאלה). מרביתם נפתחו בשקופיות סטטיות עם כתוביות היוצרים על רקע מוזיקה המתאימה לאוירת הסרט. כיום, רוב הכתוביות מופיעות בסיום הסרט עקב התרחבות ממשית בכמות המעורבים בהפקה. בעבר, ההתייחסות העיצובית (אם היתה כזו) התמקדה בבחירת גופן מתאים לסגנון העלילתי של הסרט, ומסכי רקע מתאימים. לפיכך, הסרטים שעשו שימוש יצירתי יותר בסצינת כתוביות בלטו והפכו לזכירים יותר.

אמן גראפי גדול שעבודותיו הפכו לסמל בסצינות כתוביות היה סול בס, שעיצב כרזות וסצינות פתיחה לחלק מהסרטים של היוצרים הגדולים ביותר כמו: אלפרד היצ'קוק, מרטין סקורסזה, סטנלי קובריק, אוטו פרמינגר, בילי וויילדר ועוד. עבודותיו האייקוניות זכורות בקלות עקב פשטותן וייחודן הגראפי המביע בהצלחה את הרעיון והאוירה הבסיסית של הסרט. העריכה בסצינות אלו תרמה רבות לאפקט הויזואלי הזכיר שלהן. להלן דוגמאות ספורות מעבודותיו:

ב-"פסיכו” (1960), על רקע נעימה מותחת נבנות הכתוביות מפסים אופקיים ואנכיים המגיעים מכיוונים סותרים, ורק לרגע מתחברים השמות למשהו קריא ומייד מתפרקים כגזירי נייר במגרסה, אלמנט שרומז על אופיו של גיבור הסרט וגורם מייד לתחושת חוסר יציבות.

“אושן 11” (1960), בו מופיעות הספרות מ-1 עד 11 בסגנון מנורות ניאון בשלט חוצות "לאס-וגאסי" וביניהן משולבות הכתוביות, גם הן מורכבות ממנורות ניאון.

“מטורף, מטורף העולם" (1963), בו יש קטע אנימציה קלאסית של דמויות מאויירות בשלל אינטראקציות משעשעות עם הגלובוס, ישירות מעולם הדימויים המופרע של הלוני-טונס.

“הנוסע השמיני" (1979), הכתוביות נחשפות בהדרגה על רקע צילום השתקפות מסע בחלל בזכוכית תא שינה בחללית. הרקע הכהה והתחושה המבודדת, הלא נוחה, שנוצרת תוך צפיה בדמות לא ברורה הישנה בתא השינה בחללית, גורם מראש לתחושת מתח.

למרות שסול בס היה הידוע והמוכר ביותר ביצירת פתיחים מיוחדים, יוצרים נוספים שילבו בסרטיהם סצינות כתוביות בלתי נשכחות, ולכן אזכיר מספר דוגמאות נוספות מסרטים שהיו בזמנם יוצאי דופן בשימוש בסצינות אלו:

סצינת הפתיחה של "מופע האימים של רוקי" (1975)– מתוך החשיכה מופיעות שפתיים צבועות אדום ושרות את שיר הפתיחה של הסרט בסמליות נפלאה לרעיון המרכזי בסרט.

סצינת הפתיחה של ”הניצוץ" (1980) – המצלמה מרחפת מעל אגם באזור נידח בזוית שמעוררת אי נוחות, ממשיכה בדרכה ומתמקדת מהאויר במכונית על כביש מתפתל באמצע שום מקום, המעקב אחר המכונית הופך לסוג של צייד וחושף את הדמויות בתוכה – אב, אם וילד, עד להגעת המכונית למלון אימתני. העריכה בסצינה זו אופיינית עד היום למותחנים וסרטי אימה.

סצינת הפתיחה ב-"בריאן כוכב עליון" (1979) היא קטע אנימציה בשכבות, בו סמלים אוניברסליים של דת נרמסים תחת אותיות ענקיות וחלקי מבנים ופסלים רומיים בעודנו צופים בתינוק נופל מהשמיים, הופך למלאך ונשרף על ידי השמש… במקביל, לכל אורכו של הפתיח נשמע שיר רקע קלאסי ומלא פאתוס עם מילים הזויות להפליא המתארות את בריאן, גיבור הסרט מבלי לתאר אותו כלל…

דוגמא טובה נוספת היא סצינת הפתיחה של "הבוגר" (1967) – הכתוביות מלוות את דסטין הופמן הצעיר על המסוע בשדה התעופה, מייד לאחר ירידתו מהמטוס. הוא עומד במקום ומתקדם בנסיעה איטית על ידי המסוע בעוד אנשים חולפים על פניו, עד לרגע שהוא מגיע לאיסוף המזוודות ומזוודתו נזרקת החוצה. בדרך זו מוצג גיבור הסרט והלך רוחו כבר בסצינת הכתוביות, בעודו נדחף אל העולם הגדול כשהוא למעשה עדיין עומד במקום.

התפתחויות מודרניות

בקולנוע מודרני יותר ניתן להבחין בפריחה תסריטאית, עיצובית ויצירתית בסצינות כתוביות – הן בפתיחה והן בסיום סרטים וסדרות טלויזיה.

אחד הבמאים הבולטים ביצירת סצינות כתוביות הוא דיויד פינצ’ר, והדבר נכון לכל אחד מסרטיו. פ'ינצ'ר מנסה להפוך כל פתיח בסרטיו לזכיר במיוחד, בדרך שישתלב עם הרעיון המרכזי של הסרט, אך עם זאת יהיה מעניין באופן ויזואלי.

למשל, הפתיח של "שבעה חטאים" (1995) מורכב מתיעוד האמנות הפרטנית ביצירת היומנים האובססיביים של אדם, שתוך צפיה יתגלה כרוצח הסדרתי אחריו רודפים גיבורי הסרט. בדרך זו מקבל הצופה הצצה ראשונה לעולמו הפנימי של הרוצח עוד בטרם התחיל הסרט וסצינת הפתיחה משמשת כפרולוג. העריכה בסצינה זו יוצרת תחושה לא נוחה מבלי שלצופה יש מושג מה משמעותן של הפעולות.

ב-”מועדון קרב" (1999) כתוביות הפתיחה מופיעות תוך כדי מסע תוך-גופי תלת-ממדי, מרגע היווצרות תחושת פחד בין שתי אונות במוחו של הגיבור ועד ליציאה החוצה מראשו בכדי לגלות שהוא יושב כשלוע אקדח תקוע בפיו… כלומר – יש פה רמז ברור לכך שהצופה מצטרף לעלילה בשלב מתקדם שלה. ניצול ויזואלי מיוחד זה של סצינת הפתיחה מרתק את הצופה לכסאו.

לעיתים קרובות משמשות כתוביות הפתיחה כסצינת פרולוג בסרטים, ואז השילוב הגראפי של הכתוביות עשוי לקבל טיפול אסתטי. בפתיחה של "החדר" (2002), מוצגת מנהטן בשלל שוטים סטטיים יחסית, וכתוביות הפתיחה התלת-ממדיות תלויות בין הבניינים – אלמנט שמחד מהווה הומאז' לסרטי מתח של היצ'קוק, ומאידך מכניס אלמנט גראפי מודרני להצגת התמה.

כאמור, חלה פריחה מהותית בסצינות כתוביות, אז הנה מספר דוגמאות של יוצרים נוספים –

הפתיח של "המטריקס" (1999) בו נבנת הכותרת מהקוד הממוחשב של המטריקס, אלמנט גראפי שמכניס את הצופה לתמה הראשית עוד לפני שהסיפור ברור.

האלמנטים הגראפיים מעולם הקומיקס ב"אמריקן ספלנדור" (2003) – הכתוביות נכתבות ומצטיירות להן בסקיצות לחוברת קומיקס בהתאם לתמה.

סצינת הפתיחה של "סנאץ'” (2000) – הצופה מכיר את הדמויות הראשיות בסרט דרך מעברים בין סצינות קצרצרות שכל אחת מהן מאפיינת את הדמות המככבת בה ומסתיימת בהקפאת פריים מסויים שהופך לאיור עם שם הדמות. בנוסף, יש מעברים קולנועיים יפהפיים בצורת תקריבים, או סיבובי מצלמה שקושרים את הסצינות זו לזו.

סצינת הפתיחה של "כלבי אשמורת" (1992) – חבורת הגגנסטרים מסצינת הפרולוג יוצאת אל הרחוב בהילוך איטי והמצלמה מתעכבת על כל אחד מהם בעוד עולה הכתובית עם שם השחקן, עד לפייד ארוך למסך שחור עליו ממשיכות להופיע כתוביות אחרות בעוד שיר הרקע מהרדיו ממשיך להתנגן.

״שליחות קטלנית 2״ (1991) הציגה בסצינת הפתיחה את הסיוט שחוזר בחלומותיה של הגיבורה – סוף העולם, ועלייתן של המכונות בעלות האינטיליגנציה המלאכותית, כשהרובוט המחסל מגיח באופן סמלי מהלהבות בסיום הפתיח.

ב-"תפוס אותי אם תוכל" (2002) יש מחווה ברורה לסול בס – סצינת הכתוביות מציגה אנימציה בסגנון גראפי נוסטלגי, ומתארת מרדף אחר נוכל מתוחכם המתחזה לשלל דמויות – סוג של "תקציר" לסרט עצמו.

בעקבות ביקוש חדש זה ליצירת פתיחים ייחודיים לסרטים וסדרות, קמו אולפנים המתמחים ביצירת פתיחים, וכיום, בהפקות רבות מוקצה תקציב מיוחד ליצירת פתיח שכזה – לרוב בעזרת סטודיו המתמחה בתחום.

ב-״צ׳ארלי בממלכת השוקולד״ (2005) הכתוביות מופיעות במקביל להכנת שוקולד בבית חרושת בתהליך שמחבר מציאות ובדיה לבלט אסתטי – והכל מוביל לסצינה הראשונה שמניעה את עלילת הסרט – החבאת 5 כרטיסי הגרלה מוזהבים בחפיסות שוקולד.

ב-״השומרים״ (2009) הכתוביות מופיעות בסצינה שסוקרת אירועים היסטוריים אמיתיים מעורבים בהיסטוריה של גיבורי הסרט – שהם ״גיבורי על״.

ב-״סקייפול״ (2012) מסדרת סרטי ג׳יימס בונד יש פתיח הממשיך סצינה מקדימה בה נורה ג׳יימס בונד ונופל לנהר. מאחר ומדובר בסדרה בה הפתיחים מכילים רמזים לעלילה של הסרט ואלמנטים קבועים (כמו כוסות משקה, בחורות רוקדות, אקדחים וכו׳) – ישנו אתגר נוסף ביצירה של פתיח ייחודי וזכיר לסרט. זו סדרה עם פתיחים מושקעים ויפים והיה קשה לבחור מביניהם – בדוגמא זו בה הכתוביות מתחילות כהמשך לסצינה המקדימה ומשתלבות ברמזים על הרעיון המרכזי של הסרט.

לסיכום, ייחודה של סצינת כתוביות מוצלחת טמון במספר נקודות:

• עליה להעביר רעיון מרכזי (תמה), אוירה ודמויות.
• עליה להכיל פרטים חשובים, לעיתים כהקדמה לסיפור.
• עליה לסקרן.
• עליה ללכוד את דימיון הצופה בויזואליה מרשימה וגראפיקה חכמה.
• עליה לכלול עריכה מהודקת ותמציתית שתרתק את הצופה להמשך הסרט.

השינויים שעברה הטלויזיה בשנים האחרונות יצרו גם הם ביקוש ליצירות כאלה, וכידוע סדרות מסויימות זוכות לתקציבים שווי ערך לסרטים הוליוודיים. לפיכך ניתן למצוא כיום שלל דוגמאות יפיפיות גם בטלוויזיה, ועל כך ארחיב בחלק הבא של המאמר.

בנוסף, לעיתים קרובות נעשה ניצול חכם גם בסצינת כתוביות הסיום, במיוחד בז'אנרים כמו אנימציה, וגם על כך יורחב בהמשך.

זה רק הפתיח 🙂