קצת היסטוריה

בימי הסרט האילם לא ניתן היה להקליט פס־קול במקביל להסרטה, ולכן סרטים הכוללית סצינות בולטות זכורים במיוחד:

ב-”נוספרטו" (פ.וו.מורנאו 1922) למשל, סרט אימה המבוסס על סיפור דרקולה, הסצינות הבולטות הן אלה בהן מוצג הערפד קודם כל דרך צלליתו העולה במדרגות. הרגעים בהם צילו מנסה לתפוס נשים חסרות ישע בשנתן, בעודו מתקדם לאיטו כזומבי במדרגות, יעילים עד היום ומשמשים כרקע וכ״שפה״ של סרטי אימה. 

 

ב-”מטרופוליס” (פריץ לאנג, 1927) מוצגות סצינות סיפוריות נהדרות המראות את העיר העתידנית המפותחת, בה הבדלי המעמדות הופכים את תושביה ל״רובוטים״, עד להופעתה של דמות שאמורה להושיעם. זכורות במיוחד: סצינת ההכרות עם העיר בה נראים מבני ענק וגורדי שחקים שבינהם מערכת גשרים מסועפת ומטוסים חגים ביניהם, סצינות מעמד הפועלים הנכנסים ויוצאים מהמפעל כחבורת אסירים בתנועה רובוטית ומפעילים את מכונות המפעל הענקיות בתנועות רובוטיות מתוזמנות (סצינה שהשפעתה ניכרת ב"זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין), וסצינה הבריאה של הרובוטית האנושית על ידי המדען המטורף.

מטרופוליס, הממוקמת בז'אנר הפנטזיה, היא יצירה ויזואלית כל כך חזקה ועשירה, עד כי נעשו לה אינספור חיקויים וגרסאות, והשפעתה ניכרת עד עצם היום הזה. 

מאוחר יותר, נוצר "זמנים מודרנים” (צ'רלי צ'פלין, 1936) בו בלטו סצינות רבות – למשל הסצינה עם המכונה בעלת גלגלי השיניים הענקיים, לתוכה נשאב צ'פלין ונתקע בין הגלגלים.

גם ב-”דיקטטור הגדול” (צ'רלי צ'פלין, 1940), למרות היותו סרט "מדבר", חלק מהסצינות שנחרטו בזיכרון הן אלה ללא מילים. למשל, הסצינה בה "הינקל" הדיקטטור משתעשע עם כדור הגלובוס הגדול במשרדו עד שהוא מתפוצץ , או הסצינה בה הספר היהודי מגלח לקוח לפי נעימה קלאסית של ברהמס שהוא שומע ברדיו. אלה דימויים המזוהים על הסרט ומאפיינים אותו במדויק.

הגדיל לעשות יוצר “הארטיסט”, בן זמננו (מישל הזנביציוס,2011), אשר כלל במחצית הראשונה של סרטו (שהיא כולה מחווה לימי הסרט האילם), רגעים קולנועיים מופלאים שנראו שייכים במיוחד לימי הסרט האילם. למשל, הסצינה בה השחקנית האלמונית מפנטזת על בן זוג אמיד ומפורסם תוך כדי שהיא מכניסה זרוע אחת לז'קט של גיבורה ומחבקת את עצמה.

שפה חזותית

דימויים מכשפים הנצרבים בזיכרון היו חלק מעולם הסרט האילם מכורח המציאות, אך אינם בלעדיים לסרטים אילמים, שכן המדיום הקולנועי כולו (וכמוהו גם המדיום הטלוויזיוני כיום) רווי רגעים שכאלה. בכל סרט פולחן (”קאלט“) ניתן למצוא לפחות 3 דימויים המזוהים איתו במיוחד, לרוב מסצינות ללא מילים.

ב-”חלום אריזונה“ (אמיר קוסטריצה, 1992), ישנם רגעי רבים ללא מילים שנותרים בזיכרון – חלומות של הגיבור על דגים מעופפים ואסקימוסים בשלג, ניסיון ההתאבדות על גרביונים מניילון של אחת הדמויות שממשיכה לעלות ולרדת כמו יו-יו אך אינה מתה כלל, נסיונות הטיסה המועדים לכשלון של גיבורי הסרט והסערה בסוף. הסצינות משתייכות לז׳אנר הדרמטי והקומי בעת ובעונה אחת – כלומר זהו ניצול של המדיום הויזואלי למטרות שונות – ללא מילים. בחרתי בחלום של הגיבור כשהוא בדרכו אל דודו סוחר המכוניות.

ב-”חברים לרצח“ (דני בויל, 1994), בסצינת הסיום, הגיבור ״מקורקע״ לרצפת העץ במטבח בעזרת סכין גדולה שנעצה בכתפו שותפתו לדירה. מרגע זה מוצגת הפואנטה של הסרט על רקע שיר הסיום – הגיבור צוחק ובוכה לחילופין והסיבה לצחוקו מתגלה במהרה – מסתבר כי השותפה שחשבה שהיא נמלטת עם הכסף נמלטה עם מזוודה מלאה בגזרי עיתונים, בעודו שוכב ומדמם למוות דרך הרצפה על מצבור הכסף שהצליח להחביא.

ב-”אגדת הפסנתרן” (ג'וספה טורנטורה, 1998) ישנה סצינה המתרחשת בשעת סערה בלב ים, בה הפסנתרן והאורח, הלומד על חייו, יושבים יחד על ספסל הפסנתר המחובר למנשא הגלגלים עליו עומד הפסנתר. הפסנתרן מנגן, הספינה מטלטלת, ואז הוא משחרר את מעצורי הגלגלים וממשיך לנגן בעוד הפסנתר נוסע איתם באולם הריק בספינה המטלטלת מצד לצד. ברגע שכזה הדימוי הויזואלי הוא שהופך סרט לזכיר במיוחד – ואינו תלוי כלל במילים – למרות שזו סצינה הכוללת שיחת חולין.

הדוגמאות לעיל מתייחסות לסרטים מכל הז'אנרים – קומדיות, דרמות, סרטי מתח ואימה. אך גם בסרטי פעולה תמונה שווה אלף מילים:

ב-“ווסאבי“ (ג'ררד קראוצ'יק, 2001) מוצגת סצינת קניות בטוקיו של גיבור הסרט עם בתו בת ה-19 שרק כעת פגש לראשונה. במהלך הסצינה נשמע רק שיר רקע, בעוד שלל מתנקשים מהיאקוזה מנסים לחסל את הבת. האב הקטלני מצליח להשמיד את כל התוקפים מבלי שבתו שמה לב לכך, ותוך כדי "שופינג". הסצינה איננה סתם סצינת פעולה – היא סצינה קומית הזויה ומשעשעת במיוחד – דווקא משום שהיא נראית כלקוחה מעולם הפנטזיה.

ב-”להרוג את ביל“ (קוונטין טרנטינו, 2003-2004) סצינת ניסיון החיסול בבי"ח על ידי אחת המתנקשות, מלווה בשריקה של המתנקשת בעודה מתכוננת לחסל את גיבורת הסרט המצויה בתרדמת. הסצינה הינה אחת הסצינות הזכורות ביותר מהסרט, והגדיל היוצר לעשות בהכניסו הרבה פרטים ויזואלים מרשימים – למשל, הצלב האדום על הרטיה הלבנה שמכסה את עין המתנקשת, הלבושה כולה כאחות, והשימוש במסך מפוצל לשם הצגת הניגודיות בין שתי דמויות ראשיות אלו. 

המומחים הגדולים ביותר לעיקרון "מבחן הסרט האילם" הם האחים כהן. ב-״ביג ליבובסקי״ (האחים כהן, 1998) הסצינה הזכורה מכולן היא סצינת ההכרות עם ג'יזוס, דמות הזוייה עם זמן מסך קטנטן בסצינה מוקצנת ברמת קריקטורה – שאי אפשר לשכוח. בסצינה ג'יסוס, סוטה הזוי, מתחרה בבאולינג עם גיבורי הסרט. המצלמה מתעכבת על כל פרט של דמותו תוך משחק הבאולינג, כשברקע נשמע "מלון קליפורניה" בגרסה מקסיקנית. רגעים קומיים שכאלה מאפיינים את סגנונם של האחים כהן, גם כאשר מדובר בסצינות פעולה.

בסצינה אחרת נראה גיבור הסרט כשהוא נוהג ברכבו תוך כדי שתיית בירה ועישון ג'וינט, ומבחין בחיפושית שעוקבת אחריו. תוך ניסיון להתחמק מהעוקב המסתורי, הוא זורק את בדל הג'וינט מהחלון הסגור, פעולה שגוררת אחריה שלל פעולות היסטריות – הג׳וינט נופל בחיקו וחורך אותו, הוא נבהל ושופך על עצמו בירה כדי לכבותו ונכנס ישירות בערימת פחי אשפה בצד הרחוב. מובן שכשהוא מרים את ראשו ומציץ שוב בראי – החיפושית שעקבה אחריו אינה שם, אך הוא מגלה פריט מיסתורי אחר במושב לצידו.

כלומר, ניתן לנצל את "מבחן הסרט האילם" גם לשם הצגת דמויות או מיקום כלשהו, ולקבל מהקהל תגובות חזקות יותר דווקא בזכות העדר המילים.

גם בתחום האנימציה נפוצים מאוד קטעים ללא מילים. בסרט ”למעלה" (פיט דוקטור, בוב פיטרסון 2009), סצינה מוקדמת מציגה סיפור חיים של זוג מחתונתם ועד זיקנתם ללא מילים. הסצינה ערוכה באופן נפלא ומרגש המעביר בבירור את כל רגעי המפתח בחייהם ללא מילים – החל מהחתונה ועד לרגע בו האישה חולה ומתה ומשאירה את בעלה, גיבור הסרט, לבד. סצינה זו היא סצינה קולנועית מאין כמוה שמדגימה בצורה מושלמת מדוע כשמספרים סיפור כמו שצריך – כל מילה מיותרת.

בסדרת האנימציה הטלוויזיונית "סמוראי ג‘ק" (גנדי טרטקובסקי, 2004-2001), מרבית הפרקים הם ללא מילים, או כאלה בהם נשמעים משפטים ספורים לאורך כל הפרק. מרבית הסצינות מעבירות את קורותיו של הגיבור בליווי מוזיקה ובעריכה מסוגננת וקולנועית, ולכל פרק מוסיקה ייחודית המתאימה לסיפור המסופר בו. טיפול פרטני שכזה מעצים את האוירה הדרושה לשם הסיפור, ומשתמש בכל חוקי העריכה הקלאסיים ליצירת החוויה הרגשית הרצויה. גיבור הסדרה שנקלע לעתיד בו שטן מרושע השתלט על העולם, נלחם בכל פרק בכח רשע אחר בעודו מנסה לחזור לעבר ולהביס את אויבו השטני. בחרתי קטעים מוזיקליים משני פרקים שונים.

בימינו, כאשר הטלוויזיה נראית כמו קולנוע, השימוש בקטע מוזיקלי לתאר התרחשות סיפורית מסויימת נפוץ ומקובל. לכן רבות הסדרות בהן רגעים כאלה מצליחים להתעלות ולהפוך לזכירים במיוחד. מאחר וקצרה היריעה מלמנות את הדוגמאות הרלוונטיות בחרתי דווקא בשתי דוגמאות ותיקות יותר, מהתקופה בה הטלוויזיה הפכה לקולנועית בתפיסתה.

בפתיחת העונה השניה של "משפחת סופרנו“ (דיויד צ‘ייס, 2007-1999) מתחיל הפרק בסצינה על רקע השיר "When I was Seventeen” של פרנק סינטרה, ולאורכו נראות הדמויות השונות לאחר שהתקדמו ממצבן בסוף העונה הקודמת.

גם בסדרה "עמוק באדמה״ (אלן בול, 2005-2001) סצינות רבות מספור המתאימות לדוגמא זו. אך לא אוכל שלא להזכיר את קליפ הסיום המופתי של הסדרה, בו על רקע עזיבתה של הבת הצעירה את בית הוריה, נשמע שיר ברדיו של מכוניתה. על רקע השיר מתחיל הזמן לנוע קדימה במהירות גבוהה יותר ויותר ובמקביל נראים רגעי מפתח בחייהן של כל הדמויות בסדרה עד למותן. החוויה הויזואלית מסחררת והסגירה הזו המתאימה כל כך לתמה של הסדרה הצליחה להשפיע רגשית גם על צופים שלא הכירו את הסדרה ולא צפו בה.

ניתן לסכם אם כן, שדרך עריכה זו מנחה עד עצם היום הזה יוצרים רבים על המסך הגדול והקטן יחד, בז'אנרים מכל הסוגים והמינים, ובכל עריכה טובה רצוי שיהיו לפחות מספר קטעים שכאלה שיותירו חותמם על הצופה – כי זה מה שמבדיל יצירות זכירות מיצירות זניחות.

מסתבר שתמונה עדיין שווה אלף מילים לפחות.

🙂

רוצים ללמוד איך לעשות את הפס קול המושלם לסרט שלכם בלי לצאת מהבית? בואו ללמוד בסדנת עריכת קול אונליין במכללת "מנטור".