על הדרך בה זוכה סרט בפרסים נחשקים וחשובים כבר כתבתי בעבר ולמותר לציין שמרבית המועמדים לפרסים כאלה שייכים למיינסטרים. המשמעות היא סרטים שזוכים לרוב להפצה רחבה, גם במישור הבינלאומי, וכאלה שמיועדים לקהל רחב מאוד.

מכל הפרסים החשובים בקולנוע, פרס האוסקר הוא החשוב ביותר והנחשק ביותר.

בכדי שסרט יזכה למעומדות לאוסקר (בכל קטגוריה שהיא), הסרט חייב להצטרף לאקדמיה לקולנוע באחת משתי דרכים – על ידי תהליך סינון ארוך ומייגע, או על ידי הזמנה ישירה להצטרף לאקדמיה לקולנוע (אם כי לרוב כל מועמד יוזמן להצטרף לאקדמיה).

תהליך הסינון של המועמדים לאוסקר בכל קטגוריה, מתבצע על ידי כ-9000 חברי האקדמיה לקולנוע, והם אלה שיצביעו בסופו של דבר לזוכים מבין המועמדים שנבחרו. חברי האקדמיה מחולקים ל-17 קטגוריות ורשאים להציע למועמדות חמישה עד עשרה סרטים בקטגוריה אליה הם משויכים בלבד, וחמישה עד עשרה סרטים למועמדות לסרט הטוב ביותר.

על פי ההצעות שלהם נבחרים המועמדים ואז רשאים חברי האקדמיה להצביע לזוכים בכל הקטגוריות. כך שלמעשה, המועמדים לסרט הטוב ביותר נבחרים על ידי אנשי מקצוע מהתעשיה בכלל הקטגוריות השונות – דבר שאמור לייצג את הקהל הרחב.

התופעה של סרטים רוויי אלימות וזעזוע המקבלים מועמדות אינה חדשה. יחד עם זאת, רשימת הסרטים המועמדים של השנה הנוכחית שברה שיאים מבחינת כמות הסצינות הדוחות בסרטים אלה.

להלן מועמדי אוסקר 2023 לקטגורית הסרט הטוב ביותר:

• ״הכל בכל מקום בבת אחת״ – הסרט הזוכה, בו בעלת מכבסה השקועה בצרות פיננסיות מול מס הכנסה ומשפחה על סף פירוק, מגלה כי היא מסוגלת לעבור בין יקומים ועליה להציל את העולם. בסרט תזכו לראות סצינות קרב אלימות שחלקן מבדחות וחלקן הזויות, הכל בעירבוביה מטורפת ולעיתים חסרת כל הגיון תסריטאי.
  הנה הקדימון לסרט:

• ״הכל שקט בחזית המערבית״ – גירסה מחודשת לסרט המלחמה מ-1930 ״במערב אין כל חדש״, על פי ספר, בו צעירים גרמנים מתגייסים לצבא בעת מלחמת העולם הראשונה בלהט פטריוטי, וחווים בהדרגה את זוועות המלחמה. בסרט תזכו לראות סצינות מטרידות רבות, כיוון שמדובר במלחמה מהנוראות בהיסטוריה המערבית.
• ״אווטאר: דרכם של המים״ – סרט מד״ב, המשך ל״אווטאר״, המתרחש כעשור לאחר הסרט המקורי וממשיך את העלילה המקורית. הדמות הראשית מהסרט המקורי, ג׳ייק סאלי, ממשיך בחייו כנאבי בכוכב פנדורה, ונאלץ להגן שוב על הכוכב ועל משפחתו מפלישה מחודשת של בני האדם.
• ״רוחות אינישרין״ – דרמה על צמד חברים באי דימיוני באירלנד, שאחד מהם מחליט לנתק את הקשר והשני הפגוע מנסה בכל מחיר להתקרב אליו בחזרה. מערכת היחסים ביניהם מסלימה ככל שהסרט מתקדם, וכוללת פגיעה עצמית והטלת מומים ושלל סצינות לא נעימות לצפיה.
• ״אלביס״ – סרט מוזיקלי על חייו הסוערים של אלביס פרסלי, על הצלחתו ועל המחיר שהיא גבתה ממנו.
  הנה הקדימון לסרט:

• ״טאר המנצחת״ – דרמה פסיכולוגית על מנצחת מבריקה של הפילהרמונית של ברלין, המסתירה סודות אפלים מעברה על ניצול לרעה של כוחה והשפעתה בשלל דרכים מטרידות, כזה שגם עולה בחיי אדם. כעת סודות אלה מאיימים על עתידה.
• ״אהבה בשחקים: מאווריק״ – סרט פעולה, המשך ל ״אהבה בשחקים״. הסרט מתרחש מספר עשורים לאחר הסרט המקורי, והדמות הראשית של קפטן פיט מאווריק שבה כמדריך טיסה לפני משימה בלתי אפשרית של יירוט כור גרעיני.
  הנה הקדימון לסרט:

 

• ״משולש העצבות״ – סרט המוגדר כקומדיה שחורה סאטירית, העוסק בצמד דוגמנים / אושיות רשת, המוזמנים לשיט יוקרתי בחינם לשם קידום מכירות. במהלך השיט, שילוב של סערה ומזון מקולקל, גורם לתחלואה / תמותה בקשר האורחים האוליגרכים ברצף של סצינות מבחילות במיוחד והספינה נטרפת. מי שישרוד את הסצינה הזו יגיע למערכה השלישית של הסרט בה הניצולים המעורבים שורדים תוך ציות לאשת צוות רודנית, ויזכה לעוד שלל סצינות קשות לצפיה. 
• ״הפייבלמנים״ – דרמה משפחתית עם אלמנטים אוטוביוגרפים על ילדותו של הבמאי, סטיבן ספילברג. בסרט מוצג ילד יהודי בארה״ב שלאחר מלחמת העולם השניה, המפתח אובססיה לקולנוע. ככל שהוא גדל הוא מבין שאימו התומכת בתחביבו נאבקת במצבי רוח משתנים, ומסתירה סוד משפחתי קשה לעיכול.
  הנה הקדימון לסרט:

 

• ״נשים מדברות״ – דרמה המתרחשת לאחר אירוע אלימות קשה כנגד נשים בקהילה דתית נוצרית קטנה ומבודדת (מבוסס על אירוע אמיתי). מספר נשים נאספות באסם בכדי להחליט על המשך דרכן לאחר שסוממו ונאנסו על ידי כמה גברים מהקהילה, ולאחר שהאמת יצאה לאור אחרי שנים של ביטול של תלונותיהן. ההתלבטויות שלהן האם להמשיך להלחם או לעזוב את הקהילה מובאות תוך הצצות לחייהן לאחר האירוע הקשה.

חצי מהסרטים המועמדים כוללים סצינות מזעזעות בדרגות שונות, וזה עוד מבלי שהזכרתי סרטים אחרים הכוללים מרכיבים כאלה שהיו מועמדים לפרסים אחרים.

מהיותי חובבת קולנוע מושבעת, אני צופה גם בסרטים שאינם נכללים במיינסטרים, ולכן מטריד בעיני שיותר ויותר סרטים, שכוללים סצינות דוחות במיוחד, זוכים למועמדויות על חשבון יצירות מוצלחות יותר.

אלימות בסרטים אינה תופעה חדשה, ולעיתים רבות יש לה בסיס תסריטאי הגיוני. באופן דומה, ניתן להצדיק לעיתים סצינות קשות לצפיה מסוגים אחרים – כל עוד מדובר בסצינה שחיונית להנעת הסיפור. אך גם אז, יש גבול עדין שמומלץ שהיוצרים לא יעברו – הן מבחינת הטעם הטוב והן מבחינת משך הסצינות הקשות שמציג הסרט.

לאחרונה חוויתי אכזבות רבות דווקא מסרטי מיינסטרים מוערכים, (חלק קטן מהם צויין כאן ברשימת מועמדי האוסקר לשנה זו), בעיקר בשל חציית גבולות הטעם הטוב ומשך בלתי נסבל של סצינות דוחות לצפיה – וללא שום הצדקה עלילתית (או אפילו סגנונית).

ישנן דוגמאות רבות לסרטים רוויי אלימות וסצינות קשות לצפיה שהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, אך לחלקם היתה הצדקה עלילתית / סגנונית, ולא חצי מהסרטים לצידם היו כאלה:

״ג׳וקר״ (2019) – ראשית מדובר בדמות מתוך קומיקס רווי אלימות, כך שהחוקים הדרמתיים מוקצנים, ושנית, הדמות הראשית עוברת שבעה מדורי גיהנום בכדי להצדיק את ההדרדרות שלה לטירוף המוחלט שמגיע בהמשך.

״בוני וקלייד״ (1967) – הסיפור המבוסס על צמד השודדים שפעלו במהלך השפל הגדול בארה״ב, כולל מספר סצינות אלימות וקשות לצפיה, אך מהיותו ממוקם בתקופה אחרת, ומתוך תצוגה של פורעי חוק שהולכים ומקצינים ככל שהסרט מתקדם – מקצינה גם תגובת שלטונות החוק בסצינת הסיום המדממת.

״מלתעות״ (1975) – סרט האימה על הכריש הרצחני כולל מספר סצינות מדממות של כריתות איברים של שחיינים – אך כמו בסרטי אימה רבים, זה מה שמניע את הגיבורים לפעול כנגד התוקף ומבחינה עלילתית אי אפשר לקדם את הסרט באופן שונה.

״נהג מונית״ (1976) – המותחן משתמש בסצינות שפיכות הדמים כדי להציג את נהג המונית כאדם שנטרפה עליו דעתו, דווקא בגלל חוסר המוסריות בחברה בה הוא מוקף. הדמות שימש כהשראה לדמות ה״ג׳וקר״ שהוזכרה לעיל. הסצינות האלימות בסוף הסרט הן תגובה של מה שחווה הגיבור.

על נושא האלימות בתכנים שאנחנו צורכים על המסך ארחיב במאמר הבא, אך בגדול, ההצדקה לאלימות ושבירת טאבו כזה או אחר על המסך הגדול והקטן כאחד, מגיעה ממספר סיבות, רובן עלילתיות:

1. האלימות מניעה את העלילה – בלי סצינות כאלה העלילה לא תתקדם והגיבור לא יתקדם.
2. לאלימות על המסך אין השלכות מלבד השלכות עלילתיות או רעיוניות (בגדר העברת מסר לצופה).
3. היא מייצרת חלוקה ברורה בין טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי (וכך מסייעת לעלילה).
4. אלימות וסצינות מזעזעות מייצרות פרץ אנדרנלין בקרב צופים רבים ממניע של צפיה במעשים שהם ״טאבו״ בסביבה בטוחה. הן מושכות צופים אחרים שמרגישים שהם מפיקים לקחים מוסריים והשרדותיים מכך.

כפי שצויין בפתיח למאמר זה, יתכן שהצורך של יוצרים שונים לזעזע הפך מוחשי יותר בשל ריבוי התכנים בהם אנו מוצפים ביומיום. עידן הזרמת התוכן תורם לכך גם הוא, שכן פלטפורמות שכאלה מפיקות כיום תכנים קולנועיים שמופצים להמונים בקלות ובנגישות גבוהה יותר. יתכן שמדובר ברוויה של תוכן בה על מנת ״לבלוט״ משתמשים יוצרים שונים דווקא בגועל כדי להחרט בזיכרונו של הצופה – ובכל זאת, נוכחות של סצינה דוחה שקשה למחות מהזיכרון אינה מדד לאיכות.

בעידן בו גם המציאות רוויה באלימות, כולי תקווה שהמיינסטרים ישכיל לשבח דווקא יצירות בעלות תוכן שאינן רוויות בגימיקים לשם זעזוע, ואולי כך התרבות תשפיע על החברה לחיוב. אסיים בתקווה לחוויות אסקפיסטיות מהמסך הגדול והקטן כאחד, כאלה שישאירו טעם של עוד ולא גועל נפש 🙂