בכל שנה אני מצטמרר מאיכויות הצילום והיכולת לזקק את השנה שעברה עלינו בסט של צילומים
ותיעוד מדויק.

בכל שנה נראה כאילו יש אירוע מרכזי שלא יתכן ויהיה נפקד מהתערוכה: פעם מלחמה, פעם שריפה
גדולה או סופה חורפית מפתיעה. תמיד יש אירוע ב’שכונה’ שלנו שהופך להיות תיעוד הכרחי שבלעדיו כאילו הסיפור שלנו לא
שלם.

השנה נדמה לי כי עבודת האוצרות הייתה מדויקת במיוחד. ורדי כהנא ביצעה עבודה מצויינת בהקמת
תערוכה עוצמתית ובעלת מסרים חדים ביותר מצד אחד, ונתונה לאינטרפטציה מצד שני. מיקום הצילומים זה לצד זה וכמובן בחירת
הצילומים, קיימו איזון במסרים כשמעל כל המסרים הפולטיים המשתקפים מרחף מסר ההומניזם, כתמה מרכזית שמרחפת בחלל
התערוכה ונדמה שכל הצלמים עסוקים בו.

תוצאות ‘צוק איתן’ משתקפות בשני צידי הלחימה – הלוויות, הרס, אזעקות, ובעיקר כאב של מאבק
ארוך ובלתי נגמר. כל אלה מוצגים באופן אוטנטי כל כך, שגורם לנו, הצופים, להרגיש הזדהות עם שני הצדדים בו-זמנית.

בכל שנה אני מוצא את עצמי יוצא מהתערוכה מזועזע, כאילו ראיתי סרט אלים במיוחד שמשקף לי כמה
המציאות אכזרית וקשה. היות והמציאות סביבנו כל כך אלימה, אין זה מפתיע שהנרטיב המצולם הוא כזה: אסתטיקה של מלחמה.

כדי ליצור מפלט מכל הקושי בתערוכה, משולבים בה צילומי טבע מצויינים וצילומי הספורט שמועררים
(לא פעם) חיוך.

השנה בתערוכה הציגה מיכל חלבין סדרת צילומי פעילות יוגה בבית שמש החושפת את האנושיות בציבור
החרדי – צילומים נהדרים ופשוטים באותו הזמן.

סדרת פורטרטים נוספת ומעלת חיוך היא הסדרה ‘הדוחקים’ אותה צילם גלעד קוולרצ’יק. הצילומים
מתעדים מרימי משקולות ברגע של ריכוז גבוה ואיסוף כוחות לקראת דחיקת המשקולת מעלה. התוצאה היא מרשימה, מצחיקה ומעבירה
את תחושת המשקל הכבד.

צילום: גלעד
קוולרצ’יק. התמונה צולמה בתערוכה על ידי אורי פלג

מבין כל הצילומים בתערוכה השנה תפסו אותי שניים בעיקר, שניהם קשורים בהרס. הראשון הוא צילום
של יעקב נחומי שצילם הריסת בית שנבנה שלא כחוק. זווית מפתיעה ולא שגרתית שבמבט ראשון נראה שהריסת המבנה הוא בשומרון
או אולי אפילו בגדה, אך קריאה בטקסט הנלווה והתעמקות בפרטי הצילום מפתיעים ומגלים שמדובר בבני ברק. התפנית הזו מחזקת
את כוחו של התיעוד המצולם המפקיע את הסיטואציה מהזמן והמקום ומאפשרת לתת לו פרשנות חדשה.

צילום: יעקב נחומי.
רפורודוקציה: אורי פלג

הצילום השני שתפס את עיניי הוא צילום של צלם בשם אוליבר וויקין. מבחינתי אין צורך להוסיף
במילים ביחס לצילום הזה: קומפוזיציה חזקה, מבטים רבים ותחושה של סיטואציה דוחקת וסוגרת, כאילו עומדים בתור לקראת
ההפצצה הבאה. צילום עם אפשרות לפרשנות רבה ועם זאת בקונטקסט בו הוא מוצג, חיפוש אחר ניצולים אחרי הפצצה, הוא בעל
השפעה מרבית, מבלי להראות זוועה באופן ישיר אלא רק ברמיזות.

צילום: אוליבר
וויקין. רפרודוקציה: אורי פלג

מעניין לציין כי ה’תירוץ’ שבגינו מתכנסות התערוכות בחלל אחד היא התערוכה העולמית. לאורך
השנים אני מוצא חיבור גדול יותר לצילומים המקומיים ולאור הישראלי המשתקף בתיעוד של איזורינו. נראה כאילו התערוכה
העולמית היא מעין יצור ענק בעל סגנונות רבים מדי, נושאים מגוונים וחסר נרטיב מוביל. סוגייה זו רק מחדדת את הצלחת
התערוכה המקומית, האוצרות המדוייקת ובעיקר את החיבור לסיפור המקומי ולצרות שלנו.

בתערוכה העולמית שעוברת ברחבי העולם כמו בסיבוב הופעות של להקת רוק, ניתן לפגוש תיעוד
לאסונות טבע, צילומי ספורט וכמובן צילומי תוצאות המלחמות ומאבקים ברחבי העולם. כמו בתערוכה המקומית, גם העולמית מעלה
חיוך בצילומי הספורט המרהיבים, דוגמאת הצילום של Al Bello שצילם את הטניסאי נובאק דג’וקוביץ’. מעבר לאסתיטקה
שבצילום, בוהקים בו כל הסמלים של המותגים הגדולים בעולם, מה שמעורר את המחשבה על הספורט כתעשייה של כסף ולא רק של
התחרות.

צילום: אל באלו (מאתר
התערוכה העולמי)

הצילום שזכה במקום הראשון הוא של הצלם John Stanmeyer, ועוסק בסוגית מבקשי המקלט האפריקאים
המעסיקה את כל העולם המערבי. אסוציאטיבית קיים חיבור לציור ‘ליל כוכבים’ של ואן גוך. הצילום הוא מזווית נמוכה
המאדירה את חיפוש הקליטה במכשירים הסלולרים על הגבול של סומליה וגורם לתחושה לא מהעולם הזה. הירח המשתקף על המים
גורם לחוש אבודים בחלל, הקומפזיציה מובילה את העין לקבוצת הצלליות על שפת המים, דבר שמחזק את הבדידות של היחידים
המופיעים בתמונה.

צילום: ג’ון סטנמייר
(מאתר התערוכה העולמי)

לילה עם כוכבים של
ואן גוך

אני מחכה כבר לשנה הבאה בתקווה שיהיו בעיקר צילומי ספורט וטבע ופחות הריסות ואסונות. צאו
לצלם!