היום נראה לנו טבעי למדי לצפות בסרטי תלת-מימד. מי מכם שחושב שמדובר בפיתוח של העשור האחרון
– טועה ובגדול. בחלק זה של הכתבה, מוצגת מפת הדרכים של הקולנוע התלת-מימדי, ומסתבר שהכל התחיל כבר לפני יותר מ-150
שנה.

ההיסטוריה של צפיה בתמונות “תלת-מימדיות”
החלה כבר ב 1840, כאשר צ’רלס וויטסטון השתמש בטכניקה של צפיה בשתי תמונות נפרדות עבור עין ימין ועין שמאל.
מראות כיוונו אותן בהטיה נפרדת אל חורי הצצה שמוקמו במרחק המתאים. בצפיה דרך המשקפיים נראתה התמונה כתבליט תלת
מימדי.

בשנת
1949 דיויד ברוסטר החליף את המראות בעדשות מתאימות כדי ליצור את ההטיה הקלה הדרושה ליצירת תמונה נפרדת עבור כל עין.
היתה זו התפתחות נוספת של ההמצאה הקרויה סטריאוסקופ. האשליה הפכה פופולרית מספיק בשביל להציג תמונה תלת-מימדית של
המלכה ויקטוריה בתערוכה הגדולה בשנת 1951.

בשנת 1890 וויליאם פרייס-גרין רשם פטנט לצילום סרטים תלת-מימדיים. הרעיון מבוסס על
הקרנה מסונכרנת של שני סרטי פילם ויצירת האשליה הדרושה. עקב מגבלות הציוד באולמות הראינוע הראשונים, הפטנט נזנח
למשך שנים.

ב-1915 נעשה הניסוי הראשון של הקרנה תלת-מימדית על ידי אדווין פורטר ו-וויליאם וודלנד.
ההקרנה התקיימה מול קהל במלון וולדורף בניו-יורק. לקהל חולקו משקפיים עם עדשות באדום/ירוק לפיענוח התמונה
התלת-מימדית. הניסוי לא צלח במידה מספקת להמשך פיתוח הטכנולוגיה.

ב-1922 הוקרן הסרט התלת-מימדי הראשון – כוחה של אהבה – במלון אמבסדור
בלוס-אנג’לס. בניסוי הוקרנו שני פילמים – באדום וירוק במקביל, כאשר התמונות כוונו לאותו מקום. הקהל השתמש במשקפיים
עם עדשות באדום/ירוק לצפיה. במקביל, נוסתה שיטה אחרת של הקרנה תלת-מימדית, שהומצאה על ידי וויליאם קסידי ולורנס
האמונד, בה הסתכלו הצופים דרך מתקן שמוקם על משענת הזרוע של הכסא. הסרט הורכב מפריימים עוקבים עבור העין השמאלית ואז
עבור הימנית. המתקן פתח וסגר את העדשות השמאלית והימנית במתקן הצפיה בהתאמה לסרט המוקרן. רק קולנוע יחיד בניו-יורק
רכש המצאה זו, והקרין בעזרתה מספר סרטים קצרים בתלת-מימד. הראשון מביניהם נקרא “האיש ממאדים”. עקב השפל הכלכלי
הגדול, נזנחו המצאות אלה לשנים ארוכות.

ב-1936 אדווין לנד המציא את שיטת
ההקרנה התלת-מימדית בפולרוייד בעזרת פילטר, כך ששתי תמונות שונות הוקרנו במקביל אחת על השניה, וקהל הצופים השתמש
במשקפים מיוחדים לצפיה. עקב מלחמת העולם השניה, פיתוח הטכנולוגיה הופסק למספר שנים.עד לשנות ה-60 ניסו בתי
הקולנוע למשוך חזרה את הצופים, ומאותה תקופה נותרו מספר סרטי תלת-מימד שהפכו לסוג של קאלט כמו “בית השעווה”
ו-“נשקיני קייט”. עם זאת, במרבית המקרים המבקרים קטלו את סרטי התל-מימד, והצופים טענו כי היו מעדיפים לצפות בהם
בצורה “שטוחה” וללא האפקט התלת-מימדי.

בשנת 1970 הומצאה שיטת ה stereovision 3D, בה שני הפריימים השונים נדחסו זה לצד זה על
אותו הפילם, ועדשה מיוחדת הורכבה על המקרן כדי למתוח אותם חזרה. סרט בשם “הדיילות”, שיצא בפורמט זה בהשקעה
מינימלית, הפך לשובר קופות ועשה רווחים של מיליונים, ובכך הפך לשובר הקופות התלת-מימדי של כל הזמנים. גם בעשור הבא
נראתה פריחה של סרטים בפורמט זה, בין אם היו אלה גרסאות מחודשות לסרטי עבר או סרטים חדשים. עם זאת, אולמות ה-IMAX
בהם הוקרנו סרטים כאלו, כיוונו בהדרגה לסרטים קצרים שנעשו בשיטה זו ולא לסרטים באורך מלא. במקביל, מכשיר ה-view
master שנמכר כצעצוע פופולרי בכל העולם, עשה שימוש מחודש בסטריאוסקופ, הפעם בגלגלי שקופיות שנמכרו בנפרד, לפי
נושאים, ויצרו אשליה של שקופיות עם נפח בצפיה מול מקור אור.

לפלישה הראשית אל האקרנים אותה אנו חווים כעת, אחראי ג’יימס קמרון, שנדבק בחיידק התלת-מימדי
כבר ב-2003, ויצר עבור אולמות ה-IMAX את “Ghosts of the Abyss”, סרט תלת-מימדי דוקומנטרי באורך מלא אודות חורבות
הטיטניק, שצולם כולו במצלמה מיוחדת ובפורמט דיגיטלי ולא בפילם.

ב-2004, סרט האנימציה התלת-מימדי “רכבת אל הקוטב” יצא במקביל בגרסה רגילה ובגרסת תלת-מימד.
לאחר שהסתבר כי הרווחים מאולמות התלת-מימד גדולים פי 14 מהרווחים באולמות הרגילים, החלו יוצרים רבים לנצל טכנולוגיה
זו, פעמים רבות באופן לא מוצדק שלא תרם דבר לחווית הצפיה.

ב-2009 יצא “אווטר” לאקרנים, שוב מבית היוצר של ג’יימס קמרון. לאחר שנים מפרכות של
יצירת אשליה קולנועית זו, שתוכננה כולה עבור הקרנה בתלת-מימד, ונוצרה כולה בתלת-מימד ממוחשב, בעזרת לכידת תנועה
מתוחכמת במיוחד של שחקנים בשר ודם. הסרט שבר את שיא הריווחיות של כל הזמנים בקופות. למרות ביקורות מעורבות על איכותו
כיצירה קולנועית – לא ניתן לערער על היותו יצירה טכנולוגית וויזואלית ייחודית. בנוסף, במקרה זה הצדיקה עלילת הסרט את
ההשקעה בטכנולוגיה בה נעשה.