אנתולוגיה משמעותה מיקבץ או אסופה של יצירות למכלול אחד. 

בוידאו ניתן לסווג יצירה המורכבת ממספר סיפורים שונים כאנתולוגיה, ולרוב היא תעסוק בנושא מאחד על מנת להחשב כזו. סרטים וסדרות הנחשבים לאנתולוגיה התקיימו בהצלחה עשורים אחורה, ואז נעלמו מהמסכים למשך שנים רבות. לאחרונה ישנה פריחה מחודשת לאנתולוגיות (בעיקר בטלויזיה), ובחלקן מתנסים היוצרים בפורמטים מגוונים יותר מאשר באנתולוגיות מהעבר.

כיום ישנם שני סוגי אנתולוגיות טלויזיוניות – 

• כאלה בהן כל פרק הוא סיפור נפרד במיכלול. 
• כאלה בהן כל עונה מהווה סיפור שלם אחד.

המשיכה לאנתולוגיות בטלויזיה מבחינת היוצרים, תלויה בסוגן –

באנתולוגיות בהן כל פרק מהווה סיפור קצר במיכלול ישנו חופש יצירתי גדול יותר. ניתן לסגנן כל פרק באופן שונה, ללהק שחקנים שונים, במאים ואנשי צוות אחרים לפרקים שונים, וניתן לבנות עלילה קצרה וממוקדת במסגרת הרלוונטית לז׳אנר מסוים.

באנתולוגיות בהן כל עונה היא סיפור נפרד, המשיכה מבחינת היוצרים נובעת מיצירה שלמה, ממושכת יותר, שלה גבולות מוגדרים מראש. כלומר, ידוע מראש שכל סיפור אמור להסתיים תוך עונה – אך עדיין ניתן לעסוק ביצירה שתהיה ממושכת משמעותית מסרט קולנוע, ומסוגננת בכפוף לז׳אנר מסוים.

מבחינה הפקתית, אנתולוגיה טלויזיונית מאפשרת להעסיק מגוון של יוצרים מתחלפים והערך המוסף בשל כך עשוי לקסום לקהל יעד רחב ומגוון יותר. בנוסף, העושר בצריכת תכני וידאו בידוריים פתח אפשרויות ופורמטים נוספים ליוצרי תוכן. שוק התוכן הבידורי רווי וגדוש בתכנים שאין לצופה הממוצע סיכוי להספיק לצרוך. אנתולוגיה מאפשרת לו מחוייבות פחותה מאחר וכל פרק עומד בפני עצמו ולרוב אין חשיבות לסדר הצפיה, או כל עונה היא סיפור סגור ומוגמר שאינו מחייב המתנה להמשך. אלה רק חלק מהיתרונות בפורמט זה. אציין יתרונות נוספים בהמשך.

היסטוריה קצרה

בשנות ה־50 וה־60 בלטו בטלוויזיה אנתולוגיות כגון ״אזור הדימדומים״ (1959-1964) או ״אלפרד היצ׳קוק מגיש״ (1955-1962) בהן כל פרק היה סיפור מתח  / מסתורין קצר וסגור שארך כחצי שעה. מאוחר יותר, דעך הפורמט ופינה את מקומו לקומדיות מצבים בעלות פרקים קצרים או דרמות בעלות פרקים ארוכים יותר עד שבשנות ה־70 אנתולוגיות התמעטו מאוד בטלויזיה, למעט דוגמאות בודדות שהצליחו (לרוב בבריטניה). 

בשנות ה־80 הצלחתו של סרט קולנוע על פי ״אזור הדימדומים״ הביאה להפקה מחודשת של ״אזור הדימדומים״ הטלוויזיונית למשך 3 עונות, בהן פרקים שונים בויימו על ידי במאים בעלי שם כמו סטיבן ספילברג, או ג׳ון לנדיס, ובהמשך היא זכתה להפקה מחודשת של עונה נוספת בתחילת שנות ה־2000. הצלחתה של ״אזור הדימדומים״ התבססה על התאמת המסגרת של הסיפור הקצר לז׳אנר המתח והמסתורין הפופולרי מאוד בקרב הצופים. היא גם גרמה להפקת אנתולוגיות דומות כמו ״סיפורים מהצד האפל״, ״סיפורי מסתורין״ ועוד.

עם זאת,  אנתולוגיות טלוויזיוניות זכו לפריחה מחודשת רק בעשור האחרון, כשאת המהפך מסמנת ״מראה שחורה״ שהחלה בבריטניה (שתי עונותיה הראשונות שודרו ב־Channel 4 הבריטי) ואז נקנתה על ידי נטפליקס, נצפתה בכל מקום בו קולטים את נטפליקס בעולם, וזכתה להצלחה כזו שהיא עדיין רצה עם עונות חדשות.

הנה קדימון לעונה השישית שעלתה לא מזמן:

השפעת הרגלי הצפיה על פריחת האנתולוגיות הטלוויזיוניות

שירותי הזרמת תוכן כגון נטפליקס שינו את חוקי המשחק בצורות רבות, כך שכיום התחרות על עניין הצופים גורמת ליצירת תכנים רבים יותר עבור פלטפורמות מגוונות. 

בנוסף, שירותי הזרמת תוכן מאפשרים חשיפה לקהל רחב יותר, ולפיכך כאשר סדרה מצליחה – היא מצליחה במספרים גדולים מאוד והדבר מביא להפקות דומות נוספות. רכישה של סדרה על ידי שירות הזרמת תוכן מרחיבה משמעותית את הפצת התוכן המקורי, ולעיתים משפיעה על הפקות מחודשות של סדרות מקוריות. גם צפיה בבינג׳ (צפיה רציפה מבלי להמתין כל שבוע לפרק) שנוספה לחיינו בזכות שירותי הזרמת תוכן, משפיעה מאוד על פריחה מחודשת זו.

אחת הסיבות שאנתולוגיות מתאימות מאוד להרגלי הצפיה החדשים שלנו היא העובדה שהן מאפשרות אסקפיזם קצר וממוקד זמין לצפיה רציפה. בסדרות כמו ״מראה שחורה״ בהן כל פרק הוא סיפור קצר, במידה ופרק מסוים אינו לטעם הצופה – הוא יכול לדלג בזריזות לפרק הבא. בנוסף, המגוון הסגנוני שאנתולוגיות כאלה מאפשרות יוצר חוויית צפיה עשירה יותר לצופה. ״מראה שחורה״ החלה בפרקים של כ־45 דקות בשתי עונותיה הראשונות והמשיכה לפרקים של שעה בעונות הבאות. מסגרת כזו מאפשרת בניית דרמת מתח קצרה ועשירה יותר, והיא חופפת לדרמות מתח רגילות וכך מתאימה יותר להרגלי הצפיה המודרנים.

העובדה שבפורמט זה הצופה אינו יודע איזה סיפור חדש הוא יקבל מידי פרק ממכרת מאוד, וכאמור מאפשרת חופש יצירתי רב. כפועל יוצא מכך, הפורמט דורש ייחודיות וכושר המצאה בכדי ליצור אנתולוגיה איכותית מספיק. מאחר ומדובר במקבץ של סיפורים קצרים, או בסיפור קצר שנמשך לאורך עונה אחת; לא יהיו פרקים בהם ״מושכים זמן״ בעלילה, לא יהיו עקומות עלילתיות נוסח ״האם הם כן או האם הם לא ____״ ולא יהיו שיאי מתח בסוף פרק או בסוף עונה. גם סיפורי רקע נרחבים של הדמויות זקוקים לטיפול מדוייק יותר בפורמט שכזה – והכל מוביל לתוצר מוקפד יותר.

כך נוצר מצב שעבור הצופה, אנתולוגיות מבטיחות סדרה הכתובה ומלוהקת היטב, סדרה עם סיום מוגדר. עבור הזכיין, אנתולוגיות עשויות להפוך לזיכיון מתמשך עם מיתוג מוגדר ומזוהה – אז כולם זוכים. 

מספר דוגמאות מהטלויזיה העכשוית

החידוש באנתולוגיות עכשויות בטלוויזיה, נובע מכך שחלקן משתמשות בגלגול של פורמט המיני־סדרה. כלומר, הסיפור מתרחש לאורך עונה שאינה ארוכה מאוד. הוא מסתיים בעונה אחת והעונה הבאה מכילה סממנים דומים מבחינת הנושא, קווי העלילה ולעיתים מבחינת הסגנון – אך הסיפור שונה ואולי גם אורך העונה שונה מקודמתה.

ב״אימה אמריקאית״ של ריאן מרפי נעשה חידוש נוסף – שימוש בחלק מהשחקנים בתפקידים אחרים בכל עונה. מלבד איפיון יצירתי מרענן, באנתולוגיות כאלה ניכר שהשחקנים נהנים מהמגוון לא פחות מהצופים, וישנן דמויות חוזרות, או כאלו שמחברות עלילות בין העונות השונות. הסדרה שהחלה ב־2011 ממשיכה לרוץ עדיין, וכל עונה בה עוסקת בסצינה אחרת מז׳אנר האימה ובתקופות ומיקומים שונים (למשל בית אימה, כתות מאיימות, מכשפות, קרקס פריק-שואו ועוד).

״פארגו״ החלה ב־2014 כסדרה שבסיסה הוא הסרט הנפלא של האחים כהן באותו שם, אך כל עונה מתמקדת בסיפור פשע שונה שמתחבר איכשהו לעיירה הקפואה פארגו במינסוטה. גם היא ממשיכה לרוץ עדיין.

״הלוטוס הלבן״ החדשה יחסית (עלתה ב־2021) זכתה לשבחי המבקרים, לפרסים נחשבים ולפופולריות רבה, ובה כל עונה עוסקת במוות / רצח באתר נופש. לאור הצלחותיה היא כבר חודשה לעונה שלישית.

בז׳אנר אנתולוגיות המתח זכינו לאחרונה לקבל עונה חדשה של ״בלש אמיתי״. באנתולוגיה זו בכל עונה צמד בלשים חובר לפיענוח רציחות בעיירה שכוחת אל כלשהי. העונה הנוכחית קפואה במיוחד ואפלה במיוחד, ומתקיימת באלסקה בחודשים בהם לא זורחת השמש.

באנתולוגיות מסוג זה קו העלילה הראשי והסגנון הכללי הם החוטים המאחדים וזו עובדה מרעננת מאוד, מאחר וניתן למקם כל עונה במיקום אחר או בתקופה אחרת – וכך מתאפשר חופש יצירתי רב מאוד במראה של כל עונה.

הנה הקדימון לעונה החדשה שרצה כעת:

חשוב לציין כי ישנן אנתולוגיות מצליחות גם מז׳אנרים אחרים, ולא רק מז׳אנר המתח. 

לדוגמא ״בתוך מספר 9״ היא אנתולוגיה מז׳אנר קומדיית פשע, ובה כל פרק מתרחש בבית אחר – כולם מספר 9.  ״חדר 104״ היא אנתולוגיה המערבת ז׳אנרים רבים, כשבכל פרק סיפור אחר על אורחים בחדר 104 במלון דרכים קטן. והאנתולוגיה הנפלאה של טים מילר ״אהבה מוות ורובוטים״ היא אסופת סיפורי מד״ב דיסטופים באנימציה, וכל פרק אורך בממוצע כ 15 דקות ומונפש בסגנון וטכניקה ייחודית.

הנה הקדימון לעונה השלישית:

כך שלא משנה באיזה ז׳אנר מדובר – היתרונות של הפורמט באים לידי ביטוי באופן דומה.

קולנוע

התחלתי בסקירת אנתולוגיות טלוויזיוניות מאחר ובמציאות הנוכחית טלויזיה נגישה לנו יותר מקולנוע (לצערי), אך גם בקולנוע אנתולוגיות קיימות שנים אחורה, וחלקן הפכו לקאלט עוד בזמן יציאתן לאקרנים. 

כיצירת וידאו ארוכה, סרט באורך מלא מאפשר הכנסת מספר סיפורים קצרים בעלי סגנון, מיקום, נושא או תקופה משותפת – וזה מה שהופך אותו לאנתולוגיה. האנתולוגיות הקולנועיות המפורסמות והמצליחות יותר משתייכות לז׳אנרים מגוונים ופרושות על תקופות שונות בהיסטוריה.

בז׳אנר האנימציה ״פנטזיה״ הקלאסי של דיסני (1941) ו״אלגרו נון טרופו״ של ברונו בוצטו (1977) יצאו בעשורים אחרים לגמרי, אך השתמשו באותו רעיון – יצירות אנימציה נפרדות ללא מילים, בהשראת קטעי מוזיקה קלאסית בפס הקול. ״פנטזיה 2000״ שיצא ב־2000 המשיך את אותו רעיון מקורי של אנימציה בהשראה מוזיקה קלאסית וגם הוא נחשב לאנתולוגיה. בסרטי ״פנטזיה״ של דיסני, הסגנון היה אחיד ברובו, שכן מדובר באותו אולפן, אך ב״אלגרו נון טרופו״ יוצרים שונים הנפישו קטעים שונים לאורך הסרט ולכן התקבל מגוון רחב יותר של סגנונות.

באופן דומה, ״האנימטריקס״ היא אנתולוגיית אנימציה שיצאה כרקע משלים לטרילוגיית סרטי המטריקס ב־1999. תשעת הסיפורים המרכיבים יצירה זו הונפשו בסגנונות שונים על ידי יוצרים שונים כשהמאחד ביניהם הוא סיפור המסגרת של יקום המטריקס.

״השועל הגדול והרע ועוד סיפורים״ היא אנתולוגיית אנימציה משעשעת שיצאה ב־2017 וכוללת 3 סיפורים קצרים ומצחיקים על חיות בכפר הנקלעות לסיטואציות מופרעות. הסיפורים השונים מוצגים כשביניהם ״קטעי קישור״ – כאילו הם חלק מהצגה שאותה ממחיזות חיות משק באותו אזור כפרי. מקסים, מצחיק, ומומלץ ביותר.

הנה הקדימון:

מאחר וז׳אנר האנימציה מאפשר חופש יצירתי רב גם כך, בחיבור לפורמט האנתולוגיה הוא מאפשר הוספת מגוון סגנונות. בסרטים מצולמים, אנתולוגיות מצליחות משתייכות לז׳אנרים שונים. חלקן מציגות סיפורים נפרדים גם מבחינת השחקנים והצוות כשכל המחבר ביניהם הוא הנושא, המיקום או פריט עלילתי מסוים, וחלקן מאוחדות בסגנונן ומבוימות על ידי במאי אחד – כשהעלילה מפורקת לסיפורים נפרדים.

״מונטי פייתון – טעם החיים״ הוא אנתולוגיה של סיטואציות קומיות מטורפות שונות משלבים שונים בחיים, בסגנון הייחודי של חבורת מונטי פייתון.

״מונית לילה״ היא אנתולוגיה מ־1991 שהציגה 5 סיפורים קצרים על נהגי מונית העוברים חוויות מסוימות בלילה – כל אחד במקום אחר בעולם. הסיפורים נעו בין דרמה לקומדיה ובכל אחד מהם סגנון אחר, שחקנים אחרים ובמאי אחר.

״תמונות קצרות״ מ־1993 היא אנתולוגיה משובחת המציגה מקבץ דרמתי-קומי אפל של סיפורים בלוס אנג׳לס, המתחברים זה לזה דרך דמויות שיש ביניהן קשר כלשהו.

באנתולוגיה זו הבמאי הוא רוברט אלטמן והסגנון אחיד לאורך הסרט.

בדומה לה, בז׳אנר הפשע אזכיר את אחת האנתולוגיות המפורסמות ביותר, ״ספרות זולה״ (1994) של קוונטין טרנטינו, בה הסיפורים השונים, שגם שבורים כרונולוגית, מתחברים בעזרת הדמויות המקשרות ביניהם. כאן הסגנון מאחד והסיפורים השונים מתאימים כולם לעלילות מספרי פשע בכריכה רכה – כשם הסרט.

טרנטינו לקח חלק גם באנתולוגיה ״ארבעה חדרים״ מ־1995, בה 4 סיפורים שונים מתרחשים במלון בערב השנה האזרחית החדשה, כשאת כל אחד מהם ביים במאי אחר בסגנון אחר של קומדיית פשע. החוט המקשר בין הסיפורים הוא עובד המלון המתבקש לשרת את ארבעת החדרים הללו ונקלע לסיטואציות מוזרות בכל אחד מהם. 

הנה הקדימון:

מבחינת סרטים בעלי סגנון ייחודי, פורמט האנתולוגיה מאפשר התנסות במגוון סגנונות. העושר האינסופי בתכני וידאו גורם לצרכנים להיות חסרי סבלנות ולחפש ריגושים שונים – כך שהתנסות בסגנונות ייחודיים עשויה להבליט יצירה מסוימת בתוך המגוון האינסופי שאי אפשר להספיק לצפות בו.

״עיר החטאים״ מ־2005 היא אנתולוגיית פשע בהשראת נובלה גראפית אפלה של פרנק מילר, ובה דמויות שונות בעיר בדיונית נגררות לשחיתות ופשע. הסגנון הייחודי של הסרט מושפע מהמראה של הנובלה הגרפית ומאפשר ליוצר להתנסות במראה שונה של סרט למבוגרים; פילם נואר מודרני בתוך פילטר דרמתי – חצי מצויר / חצי מצולם.

בז׳אנר הדרמה הקומית אציין גם את ״קפה וסיגריות״ (2004) המסוגנן של ג׳ים ג׳רמוש, אנתולוגיה בה החוט המחבר בין אסופת הסיפורים הוא קפה או סיגריות, והכל בצילום שחור / לבן מסוגנן מאוד ונוסטלגי.

ולאחרונה יחסית יצאה ״הבלדה על באסטר סקראגס״ (2018) של האחים כהן, אנתולוגיה המציגה 6 סיפורי מערב פרוע. הסיפורים מציגים סצינות שונות ונפרדות הממוקמות במערב הפרוע, כשבחלקן דרמה / קומית עם פרצי אלימות מפתיעים לעיתים, במיטב הסגנון של האחים כהן. 

הנה הקדימון:

לסיכום, לדעתי אנתולוגיות חוות פריחה מחודשת כיום, בעקבות שינוי הרגלי הצפיה שלנו והמדיומים השונים בהם אנו צורכים תוכן בוידאו. השינויים הללו מאפשרים חופש יצירתי רב גם ליוצרים, ומצליחים לקסום לקהל מגוון ברחבי העולם – ולפיכך נראה שאנתולוגיות לא יעלמו במהרה מהמסך. ז׳אנר הסיפור הקצר תמיד הצליח בזכות אורכו הלא מחייב – וכשמדובר באסופה של אסקפיזם – יש לו אפקט ממכר.

לפחות מדובר בהתמכרות לא מזיקה 🙂