אנימציה יפנית מוכרת בצורתה המסחרית החל מתחילת המאה הקודמת (1907 בקירוב). המילה ״אנימה“ מוכרת בעולם המערבי כ״אנימציה יפנית״, או ״אנימציה שמקורה ביפן״, אך למעשה משמעותה ביפן היא אנימציה – בלי קשר לארץ מוצאה. אני אשתמש במילה ״אנימה״ כפי שאנחנו מכירים אותה – כדי לייצג אנימציה יפנית.

האנימה מעוגנת בתרבות היפנית הקדומה בה סיפורים ומחזות רבים מבוססים על ציורים, נגזרות נייר ובובות מאויירות. כיום, חלק מהיצירות מבוססות על הקומיקס היפני – ה״מאנגה״, שגם הוא מהווה חלק תרבותי ביפן עד עצם היום הזה ומצויר עבור קהלי יעד בגילאים שונים. עובדה זו משפיעה על סגנון הציור ועל התוכן.

בישראל האנימה המוכרת יותר שייכת לסגנון ה״קודומו״ המיועד לילדים, בעיקר בשל שידור והקרנה של סדרות וסרטי אנימה לילדים.

למעשה, כבר משנות ה־80 יובאו לארץ סדרות אנימה רבות לילדים, וחלקן משודרות בשידורים חוזרים עד היום (למשל ״הלב״, ״פינוקיו״, ״הדבורה מאיה״, ״בינבה״, ״עליסה בארץ הפלאות״, ״נילס הולגרסון״ ועוד).

קצת היסטוריה

אמן המאנגה המשפיע ביותר על סגנון האנימה שמוכר עד ימינו הוא אוסמו טזוקה. טזוקה שהתחיל כמאייר ואמן מאנגה, שאב השראה רבה מוולט דיסני ופיתח בעקבותיו טכניקות אנימציה שונות וסגנון שניכר באנימה עד ימינו.

סרטון אנימה מ-1907

סרטון אנימה מ-1917

טזוקה היה רופא בהכשרתו, אך יצר במהלך חייו כמות עצומה של מאנגה ואנימה. האוסף של כל יצירות המאנגה שלו כולל מעל 400 כרכים, רובן לא תורגמו מיפנית. הוא נפטר ב-1989 מסרטן קיבה בגיל 60. לאחר מותו הוקם מוזיאון המוקדש ליצירותיו וחלקן אף זכו בפרסים.

יצירות האנימה להן הוא אחראי דווקא מוכרות, ורבות מהן דובבו והופצו ברחבי העולם. בינהן ״אסטרו בוי״ ו״קימבה האריה הלבן״ – שתיהן שודרו בארץ. הראשונה שרדה עד היום ואף זכתה לאחרונה לגרסה תלת־מימדית בקולנוע, והאחרונה כנראה היוותה השראה ל״מלך האריות״ של דיסני.

אסטרו בוי (1963)

קימבה האריה הלבן (1965)

אסטרו בוי (2009)

בסביבות 1950 עלתה הפופולאריות של סרטי אנימה ביפן בעקבות ההצלחה המסחרית של ״שלגיה ושבעת הגמדים״ של אולפני דיסני. חלוצי האנימטורים ביפן בתחילת המאה ה-20 כוללים את סייטארו קיטאיאמה, אוטן שימוקאווה, וג׳וניצ׳י קוצ׳י. שמות אלה נחשבים ל״אבות האנימציה״ ביפן. 

סגנון איורי

האנימה מתאפיינת בטכניקה קלאסית – עד לשנות ה-90 של המאה ה 20 מרבית הפקות האנימה צויירו ידנית תמונה-תמונה. 

הפקה בסגנון הקלאסי כוללת תיסרוט, סטוריבורד ועיצוב דמויות, יצירת הנפשה מצויירת תמונה-תמונה, דיבוב ובניית פסקול. בניגוד לאנימציה קלאסית מערבית (למשל כמו של דיסני), הדגש באנימה הוא על רקעים ו״תפאורה״ עתירת פרטים, פחות תנועה במרחב של דמויות, והדיבוב מותאם לאנימציה מאוחר יותר (באנימציה מערבית האנימציה מותאמת לדיבוב).

הסגנון המזוהה עם האנימה כולל דמויות עם עינים גדולות ועגולות, כמעט נטולות אף, קווים נקיים ופה קטן. השיער לרוב מצוייר כמקשה אחת עם אזורים ״מבריקים״ או בעיצוב קבוע. הבעות פנים מוקצנות ומחוות מוגזמות אופייניות גם הן (הסמקה, טיפות זיעה במאמץ, צחוק וצעקות מוקצנות וכו׳). לעיתים קרובות לשיער של דמות יהיה צבע ייחודי כדי להבליט אותה בין דמויות אחרות. פרופורציות הגוף מעט מאורכות לעיתים ומעט קטנות ביחס לראש. 

סגנון סיפורי

האנימה תופסת את כל סוגי הז׳אנרים המוכרים – דרמה, קומדיה, מתח, מד״ב ועוד, אך יש לה מאפיינים בולטים שחוזרים במרבית היצירות:

• העולם הרגיל כמעט תמיד מחובר לעולם הרוחני באופן מסויים.
• דמויות מסויימות כוללות יכולות על־אנושיות.
• המון עלילות מכילות אלמנטים פוסט-אפוקליפטים.
• ביצירות אנימה רבות קיימת חיבה אמיתית לרובוטים ורובוטיקה.

בשנות ה-80 הפכה האנימה למיינסטרים ביפן והחלה פריחה גדולה של אולפני אנימציה. סדרות טלויזיה רבות שנוצרו בתקופה זו שווקו להפצה ברחבי העולם (לאחר שתורגמו או דובבו כמובן). בתקופה זו התפרסמו יוצרי אנימה כמו מאמורו אושיי והיאו מיאזאקי (הרחבה בהמשך).

אזכיר מספר אולפני אנימציה גדולים ומוכרים שאחראים לסדרות ילדים שהגיעו גם אלינו: 

ניפון אולפני אנימציה –

הלב, פינוקיו, הדבורה מאיה, בינבה, עליסה בארץ הפלאות

טואי אנימציה – 

דיג׳ימון, יו גי הו, סיילור מון, דרגון בול

סטודיו פיירו –

נילס הולגרסן, גברת פלפלת

טאצ׳ונוקו הפקות –

בארץ הקטקטים, החתולים הסמוראים

כל האולפנים שהוזכרו לעיל פעילים עד היום. כיום יש מעל 430 חברות הפקה בתעשיית האנימה ביפן, כשגם האולפנים הקטנים שבהם עשויים להיות אחראים ליצירות אנימה מוכרות בעולם.

סגנונות מוגדרים ביפן

בגלל הביקוש העצום לאנימה קיימים מספר סגנונות מוגדרים שעל פיהם נוצרת אנימה. 

בגדול ניתן לחלק את השוק מבחינת הבדלי סגנון לפי קהל יעד (לרוב לפי גיל), או לפי מדיום הפצה.

מאחר ואנימה נוצרת לפי כל הז׳אנרים הרגילים (דרמה, מתח, קומדיה, מד״ב וכו׳) ההבדלים בסגנון יתבטאו הן בעיצוב הדמויות והן במאפייני הסיפור. סיפורים המיועדים למבוגרים מכילים מאפיינים קשים יותר כמו אלימות, מוות, מיניות ועוד. 

מדיום ההפצה משפיע גם הוא על הסגנון מאחר והתקציבים ליצירת האנימה יהיו שונים, וכן מורכבות הסיפור. סדרות טלויזיה הן המדיום המוביל באנימה כיום, מה גם שניתן לפרוס סיפור מורכב יותר על פני סדרה הכוללת פרקים רבים, מאשר בסרט קולנוע בו הזמן קצוב. בנוסף לטלויזיה ולקולנוע, מדיום ה-OVA (סרטים להפצה ב-DVD או Blu-Ray) נפוץ ומקובל מאוד ביפן. סרטי קולנוע באורך מלא יכילו אנימה ברמה גבוהה יותר מסדרות טלויזיה, אך יש יצירות OVA ברמה זהה ליצירות קולנועיות. חלקן אף מיועדות לקהל מבוגר יותר.

סטודיו ג׳יבלי

כאמור, במהלך שנות ה-80 החלה פריחה בתעשיית האנימה ביפן. בתקופה זו הופק הסרט באורך מלא ״הנסיכה מעמק הרוחות״ (1983) שנוצר על ידי היאו מיאזקי, איסאו טקהאטה וטושיו סוזוקי – לימים מקימי ״סטודיו ג׳יבלי״ – האולפן היפני המפורסם ביותר כיום.

הסרט הפוסט אפוקליפטי, שעסק בין השאר בנושאים אקולוגים ומאבק על איכות הסביבה, נחשב עד היום לאחד מסרטי האנימה הטובים בעולם, והוא מאפיין את יצירות הסטודיו גם מבחינת התכנים. הסרט התבסס על סדרת מאנגה בעלת שם זהה שיצר מיאזאקי. לאחר הצלחתה המסחרית של המאנגה, עודדו מייסדי המגזין בה פורסמה את מיאזקי להפיק סרט אנימה באורך מלא המבוסס על המאנגה. הסרט זכה בפרסים רבים ברחבי העולם ותרם רבות להיווסדו של סטודיו ג׳יבלי.

הנה הקדימון המקורי לסרט:

סרטיו הראשונים של הסטודיו זיכו את יוצריו בפרסים רבים ברחבי העולם, ביניהם פרס הגרנד פרי שהוענק ל ״הטירה המרחפת״ (1986), ״השכן הקסום שלי טוטורו״ (1988), ״שירות המשלוחים של קיקי״ (1989).

מאפיינים בולטים בסרטי סטודיו ג׳יבלי – 

• רובם סרטים שמיועדים לכל המשפחה – יש בהם רבדים המתאימים יותר למבוגרים, אך הסיפור לרוב עוסק בדמויות צעירות שעוברות מסע התבגרות כלשהו. בנוסף מרבית הסיפורים מאוד אוניברסליים ומקסימים קהלים בכל העולם.
• הטבע נוכח מאוד בכל הסרטים והדמויות מכבדות אותו ושומרות עליו גם בסביבה עירונית.
• תמיד קיימת נגיעה של משהו על־טבעי בחיי היומיום של הדמויות וכולן מקבלות את זה כחלק טבעי מהחיים.
• לרוב ישנו בעל חיים כלשהו שתופס תפקיד ראשי או משני בחיי הגיבורים.
• לרוב ישנה סצינה של ניקיון מאסיבי וסצינת אכילה / זלילה.
• הדמויות המבוגרות משכילות בדרך כלל.
• לעיתים קרובות ישנו שיוויון מגדרי והיפוכי תפקידים בחיי היומיום (נשים חזקות בתפקידים ראשיים, לעיתים כמפרנסות, גברים כהורה יחיד, או כזה שדואג לבית ולילדים).
• תמיד ישנה סצינה כלשהי הקשורה במעוף או בתעופה.
• הרקעים מצויירים בפירוט מטורף, וסצינות הפנים כוללות לעיתים קרובות מאפיינים אירופאים (כמו ריהוט ואלמנטים עיצוביים שונים).
• שירי הנושא תמיד מבוצעים על ידי זמרת ומאוד זכירים וייחודיים.

מבחינת סגנון, האנימה של הסטודיו ברמה הגבוהה ביותר שיש. הם מכתיבים את הרף.

לקראת סוף המאה ה-20, חברת ההפצה של סטודיו ג׳יבלי חתמה על הסכם הפצה עם חברת דיסני – עובדה שתרמה רבות להפצת סרטי האולפן ברחבי העולם. כך התפרסמו יצירות הסטודיו וברבות הימים ״הנסיכה מונונוקי״ זכה למועמדות לאוסקר, ו״המסע המופלא״ זכה באוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר – עובדה שתרמה רבות לפרסום הסטודיו והפכה אותו למקום עליה לרגל לחובבי אנימציה מכל העולם.

הנה הקדימון ל״הנסיכה מונונוקי״:

והנה הקדימון ל״המסע המופלא״:

למרות שמרבית הסרטים של הסטודיו עוסקים בנושאים לכל המשפחה, הסטודיו הוציא מספר סרטים שפונים לקהל מבוגר יותר.

ביניהם ניתן להזכיר את ״קבר הגחליליות״ (1988) קורע הלב שמתעד את מסע ההשרדות של שני ילדים לאחר הפצצה גרעינית, ״חזיר באויר״ (1992) שעוסק בטייס ממלחמת העולם שהפך לחזיר (חזירים הם מוטיב חוזר בחלק מסרטי הסטודיו), ״הרוח העולה״ (2013), דרמה היסטורית על ג׳ירו הוריקושי, מעצב המטוסים ששימשו את יפן במלחמת העולם השניה, ״הצב האדום״ (2016) שמתאר ניצול שנסחף לאי בודד, שם הוא פוגש צבה גדולה ההופכת לאישה איתה הוא חי את שארית ימיו.

לאחר שסטודיו ג׳יבלי זכה לחיבוק גדול מתעשיית הקולנוע האמריקאי, החלו סרטיו להגיע לבתי הקולנוע בארץ ופרצו דרך ליצירות אנימה של יוצרים נוספים – אך את חלקן הגדול עדיין יש צורך לאתר בספריות ובפסטיבלים שונים. כיום סרטי סטודיו ג׳יבלי משודרים מידי פעם בערוצי הסרטים וזמינים לצפיה בספריות ה-VOD.

יוצרים נוספים

כיום ישנם יוצרי אנימה מוכרים רבים וטובים שקצרה היריעה מלהזכיר… לפיכך אתמקד ביוצרים קלאסיים וביצירות שהפכו לקאלט.

קאצוהירו אוטומו

קאצוהירו אוטומו הוא אמן מאנגה, תסריטאי ובמאי אנימציה, שעוסק הרבה גם ביצירות לעולם משחקי הוידאו.

בשנת 1988 יצא לאקרנים סרט אנימה באורך מלא בשם ״אקירה״.

הסרט התבסס על סדרת מאנגה באותו שם פרי עטו, והתרחש ב״ניאו-טוקיו״ בעידן פוסט-אפוקליפטי. הוא כלל דמויות רבות וקווי עלילה מצטלבים, ועסק בנושאים כמו שחיתות שלטונית, בעיות חברתיות, פוליטיקה ועוד. המאנגה תורגמה לאנגלית, וסרט האנימה זכה להפצה חובקת עולם ונחשב לקאלט עד עצם היום הזה. הסרט כולל סצנות הרס ואלימות שכוונה לקהל מבוגר יותר.

הנה הקדימון של הסרט:

ב-2004 יצא ״Steamboy״, גם הוא של קאצוהירו אוטומו, שעסק בנער ממציא ב-1860, שנקלע בלי כוונה למרכזו של מאבק הרסני על טכנולוגיית קיטור מהפכנית שתקדם מדינות.

גם סרט זה בלט ברמה הגבוהה של האנימה ובכמות הדמויות והסיפור המורכב, והתאים לקהל מבוגר יותר.

הנה הקדימון:

סאטושי קון – 

סאטושי קון היה יוצר מאנגה, אנימטור ובמאי. מרבית יצירותיו כוונו לקהל מבוגר ותוסרטו כמו סרטים מצולמים (משמע, הסיטואציות, הדמויות, הדיאלוגים והמבנה הסיפורי אינם שונים במהותם מסרט רגיל). 

סרטיו מאופיינים בדמויות מורכבות שהמדיום המצוייר מאפשר להן להעביר ביקורת על דעות קדומות חברתיות ולתת ביטוי לנפש האדם המורכבת. הדמויות הנשיות בסרטיו חזקות במיוחד, והסיטואציות אינטנסיביות – בין אם קומיות ובין אם מסוייטות. 

מבחינת סגנון הוא תמיד נע בין אנימה לקריקטורה מוקצנת, ומאוד ריאליסטית. הרקעים מושקעים במיוחד ועתירי פרטים.

בין יצירותיו המפורסמות יותר –

סנדקי טוקיו (2003) – סרט באורך מלא. בערב חג המולד, שלושה דרי רחוב בטוקיו מוצאים תינוקת עזובה לצד ערימת זבל ומתחילים במסע למציאת הוריה. 

למרות התקציר הקשה מדובר בסרט עתיר סיטואציות קומיות, דמויות מצחיקות ושובות לב, וקטעי אקשן ומתח שלא היו מביישים סרט מצולם.

הנה הקדימון:

פפריקה (2006) – סרט באורך מלא. פסיכולוגית צעירה בשם פפריקה נאלצת להציל את העולם כשטכנולוגיה המאפשרת לפסיכולוגים להכנס לחלומות המטופלים נגנבת, וסיוטים חיים משתחחרים לרחובות. 

גם בסרט זה קהל היעד הוא מבוגרים מאחר והסרט כולל גם סיטואציות סיוטיות מטרידות מאוד, אך האנימה ברמה גבוהה, והסצינות ריאליסטיות ועתירות פרטים כולל אלמנטים סוריאליסטיים מרתקים.

הנה הקדימון:

פארנויה אייג׳נט (2004) – מיני סדרה בת 13 פרקים. מותחן בלשי המתחקה אחר נער עם אלת בייסבול מוזהבת התוקף אזרחים חפים מפשע שכביכול אינם קשורים זה לזה – מלבד העובדה שחייהם בדיוק השתפרו באופן מסוים. 

ביצירה זו יכל קון להעמיק במיוחד את מורכבות הדמויות והסיפור מאחר ומדובר בסדרה. שוב מכוונת היצירה לקהל מבוגר יותר, ושוב מדובר באנימה ברמה הגבוהה ביותר.

הנה קדימון לסדרה:

יצירות מומלצות נוספות של יוצרים אחרים

קאובוי ביבופ (1998) – סדרה של האג׳ימי יאטאטה בת 26 פרקים, בעקבותיה הופק סרט באורך מלא (2001), שתי מאנגות ומשחק לפלייסטיישן.

הסדרה עוסקת בחבורה הזויה שמורכבת משני ציידי ראשים בחללית, שאליהם מצטרפים ילדה מוזרה, כלב עם אינטליגציית על ואישה מיסתורית. החבורה נוסעת ממשימה למשימה ובהדרגה אנחנו לומדים על הדמויות המורכבות במקביל לסיטואציות הזויות. 

הנה הקדימון:

בוגיפופ פאנטום (2000) – סדרה שביים טאקשי וואטאנבה מסטודיו ג׳יבלי, בת 12 פרקים. דרמת מתח/אימה שמתחילה באור מוזר בשמיים וסדרת רציחות מסתורית בימים שלאחר מכן. 5 שנים מאוחר יותר, דמויות שונות שלכאורה אינן קשורות זו לזו, מגלות את הקשר שלהן לסדרת הרציחות ובהדרגה נחשף הפסיפס שמקשר ביניהן. הסדרה שודרה בזמנו בערוץ האנימה הישראלי שהיה פעיל מ-2008-2004. 

הנה קדימון:

סמוראי צ׳אמפלו (2004) – סדרה של שינקירו וואטנאבי הבמאי של קאובוי ביבופ שהוזכרה לעיל, בת 26 פרקים. מלצרית בבית תה מצילה מהוצאה להורג שני לוחמים שהתקוטטו שם, בכדי שיעזרו לה לאתר את ״הסמוראי שמריח כפרחי חמניות״. בסדרה קטעי אקשן רבים והסיפור קצבי ומרתק. 

הנה הקדימון:

 בתחילת מרץ השנה, נפטר אוטוסקה יאסואו, אנימטור יפני אגדי, והמנטור של היאו מיאזאקי ואיסאו טקהאטה שעבד על סרט האנימה הראשון באורך מלא ״האקוג׳דן״ – באנגלית ״פנדה ונחש הקסם״ (1958). שווה לחפש גם את סרטיו מאחר והשפיעו רבות על היוצרים שהוזכרו לעיל וקבעו את הרף מבחינת הרמה הגבוהה של האנימה.

הנה קטע מהסרט:

באופן מצער דור הענקים של האנימה הולך ופוחת בהדרגה, אך לאור הפופולריות העולה של האנימה בעולם – קמים להם ״יורשים״ שיש לקוות שיצליחו לייצר יצירות נפלאות בעתיד. בינתים המעריצים מתנחמים בכך שסטודיו ג׳יבלי עומד להוציא 2 סרטים חדשים בשנה הקרובה, אחד מהם בבימויו של מיאזאקי (בעיני גדול יוצרי האנימה). מיאזאקי כבר בן 80, וזו הפעם הרביעית שהוא חוזר ליצור סרט באורך מלא לאחר שהודיע על ״פרישה״. לשמחת המעריצים כנראה שהדחף ליצור חזק ממנו, אך ברור לכולם שבקרוב הוא יעביר את השרביט לדור הבא שגדל תחת ענקים כמותו.

לסיכום, אנימה היא אכן אנימציה ״אחרת״ שלא בהכרח תקסום לכל אחד, אך מדובר בעולם שלם שכולל יצירות איכותיות מאוד ואינו נשלט על ידי תאגידים חובקי עולם. המשמעות היא שניתן למצוא מגוון מעניין של סיפורים מכל מין וז׳אנר באנימה – מגוון שחסר לעיתים לחובבי אנימציה.

אז לא כולם יתמכרו, אך בכל זאת מומלץ לנסות 🙂